מדינת היהודים שלי - פרופ' יולי תמיר

"כל מעשיהם של בני-אדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום." כך מסתיים ספרו הנבואי של בנימין זאב

הרצל אלט-נוילנד. מציאות חיינו נטועה באמונה שחלום ירקום עור וגידים ויוליד מדינה, בערגה שהאמונה תוליד פעולה, שתוליד תוצאה, שסופה חלום. אלוהים, כך אומרים, ברא את העולם במילה, אנשים בונים אותו במעשים, מעשים הכלואים בין מילים ואמונות תקוות ותפילות. 

הרצל האמין שחלום, חלום של עם ולא של אדם בודד, הוא מקור כוח אישי, חברתי ופוליטי. בדבריו הוא חולק על קהלת. הבל הבלים הכל הבל אומר הבל, והרצל מוסיף כי מנקודת מבטו החולפת של הפרט יתכן וקוהלת צדק. אבל אם נסתכל בדבריו מנקודת מבט של הכלל הם יראו אחרת. אפילו החלומות שלי נצחיים, כותב הרצל "כי אחרים יחלמו אותם כשאני עצמי לא אהייה עוד. היופי והחוכמה לא הולכים לאיבוד גם אחרי שיוצריהם עוברים מן העולם. כמו שכל אדם משכיל מכיר בחוק שימור האנרגיה, כך עלינו להפנים את את ההכרה בשימור היופי והחכמה... ומה משתמע מזה? שעלינו להחדיר להכרתינו כי חובה עלינו להרבות יופי וחוכמה עלי אדמות עד נשימתינו האחרונה."

החלום של הרצל הוא חלום מדיני אסטתי שבו הצורה והתוכן משתלבים זה בזה.  הוא מבוסס על שני רעיונות משלימים זה של מגוון היוצר פסיפס אנושי ורעיוני אבל הרמוני וזה של שווי משקל בין האנשים, הרעיונות והאינטרסים השונים במטרה ליצור איזון עדין שבו כלל מרחיב את הדעת, ויוצר שפע של הזדמנויות לכל אחד ואחת מהחברים בו. המחשבה על איזון ושפע היוצרים שילוב אידאלי מקובלת בפילוסופיה של המאה התשעה עשרה שראתה את היופי, התועלת והאושר משתלבים זה בזה. 

הרצל חלם עבורנו את החלום שלנו, והשאיר לנו את המעשים. הרצל רצה שתהייה ישראל מדינה ליברלית, מדינה שבה הדת מתקיימת לצד המדינה אבל אינה מנהלת אותה, שהאקדמייה בה תורמת את כוחה ומירצה לסייע לאנשים בודדים לפעול למען האנושות כולה. מסגרת מדינית המעודדת עבודה לטובת הכלל תוך שמירה על שותפות יהודית ערבית המבוססת על כבוד הדדי ורצון לפתח יחד את הארץ.

מושגים שנדמים היום חדשניים כמו קפיטליזם קשוב המכיר בצרכי החברה כולה מוצגים אצל הרצל כיעד העתידי של המדינה המוקמת. מדינה שיש בה ברית של אמת בין כל שכבות הציבור. חברה שיתופית שהיא היורשת החוקית של ההון של חברת המניות, ומבוססת על "שיווי משקל מדוייק בין הון לעבודה." שכן הכסף לבדו או העבודה לבדה לא הספיקו להתגבר על הקשיים.

בזכות חזונו של הרצל הקמנו מדינה ואנו ממשיכים לכתוב את תולדותיה  בספר דברי ימי  העולם לא כגרים, זרים או תיירים – אלא כפי שהרצל ציוונו כעם, העמים, במשפט העמים. אנו מנסים להחיות את החלום. מדי פעם המועקה גורמת לנו לערוג אל הדף הלבן, החלק, המסמן התחלה חדשה שנדמת תמיד מבטיחה כל-כך. התחלה המזמנת משהו טהור, נקי מאימת העתיד ומזיכרונות העבר. 

הדף חדש עד שנכתבת בו האות הראשונה ואז הפלא ופלא הוא הופך דומה לקודמיו. קצת ישן, קצת חדש, חציו ירושלים חציו תל-אביב, ושוב העתיד המבטיח מתרפק על העבר. ספר ימינו עב כרס, דפיו מרוטים, לא יהיה בו דף ללא מתום, לא ייוולד כאן צרוף מילים חדש שיביא גאולה. 

כפי שהרצל לימדנו "הישן לא חייב להעלם כדי שהחדש יופיע."לא כל בן נולד אחרי מות אביו... חברה ישנה אינה נעלמת בגלל שחברה חדשה קמה תחתיה... אני מאמין בבנייה מחדש של חברה בהדרגתיות." הצווי ההרצלינאי הוא עבודה מתמדת ללא לאות, ללא הפסקה לשינוי ושיפור החברה. מי יתן ואנחנו יורשיו נחזור לחלומו המופלא ונראה בו את חלומנו שלנו. חלום של תיקון ושל תקווה.