השיבה / הלינה בירנבאום.

במאי 1945 הייתי בת חמש עשרה ושוחררתי מהמחנה האחרון שהייתי בו אחרי שש שנות המלחמה. לא יכלתי אפילו לשמוח

בחופש הזה שחזר אלי. לפתע הרגשתי את כל כאבי הסבל שהייתי בתוכו עד רגע השיחרור.

לא ידעתי לאן אני הולכת, למי אני שייכת ומי אני בכלל. בשנים האלה כל כך הרבה אנשים שהכרתי וחייתי ביניהם מתו מרעב, ממחלות ותשישות מוחלטת. ראיתי המוני אנשים שנחנקו בגז ונשרפו מול עייני בעוד אני ממיינת ומקפלת את בגדיהם החמים שזה עתה פשטו. ואילו אני, כמו פירור אבק שלא ניגבו אותו, נשארתי בחיים עוד יום, ועוד יום.

בכל אותן שנים של רדיפות וכליאה במחנות המוות חלמתי לחזור לוורשה עיר הולדתי. היה נדמה לי שאם זה יהיה אפשרי, אמצא שם את כל מה שהגרמנים לקחו לי. את הבית שלנו, את קרובי המשפחה האהובים שלי, ואת כל מה שהגרמנים לקחו לי. נצמדתי בעקשנות לאותה אשליה ואמונה. הרי הייתי ילדה יהודייה ורק בת עשר כשהמלחמה התחילה, ולמרות שלא היה לי כל סיכוי לשרוד בכל זאת נשארתי בחיים, שרדתי את גטו וורשה, את מיידנק ואושוויץ, את צעדת המוות, ואת מחנות הריכוז ברבנסבריק ונוישטאט גלייבה. 

כשחזרתי לוורשה החרבה הייתי ילדה קשישה בת 16, בודדה וחסרת בית, עם ידע מופלג על החיים ועל אין ספור צורות של מוות.
באמצע הרחוב בוורשה ולגמרי במקרה מצאתי את מרק אחי הגדול, ששרד אחרי שהצליח לקפוץ מחלון הרכבת הדוהרת אל משרפות המוות בטרבלינקה. מרק אסף אותי אל הבית בוורשה שבו הוא גר. הוא דאג לי ועשה כל מה שביכולתו על מנת להחזיר אותי לחיים נורמליים, וללימודים בבית ספר תיכון.

שנת הלימודים היתה כבר קרובה אל סיומה, ואני לא הכרתי את חומרי הלימוד מהשנים הקודמות. כשהייתי בגטו עד לגירוש אל מחנות ההשמדה, למדתי בבית בהשגחת אחי את חומרי הלימוד של כל כיתות בית הספר היסודי מכיתה ג'. אחר כך בלע אותי המבול. חטיפות לאומשלגפלץ, מצוד אחר יהודים שנשלחו לטרבלינקה, בריחות אל מרתפים ועליות גג, ימים ולילות של רעב, מתח ופחד אימתניים, ולבסוף קרונות הרכבת למידאנק ואושוויץ.

החזרה ללימודים אחרי השנים האלה הייתה קשה מנשוא. הרגשתי רע בבית הספר ובכיתה, לא הייתי מעודכנת בחומרי הלימוד, הרגשתי בודדה בין בני נוער פולנים שהיו זרים ולא ידידותיים. פחדתי מהצחקוקים שלהם, מהתפילה הקתולית בתחילת כל יום לימודים ובסיומו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כשהם עמדו והצטלבו. פחדתי כל כך להיות אחרת, כאילו נזרקתי שוב אל בין חומת הגטו. עד שפעם אחת הרמתי את היד והצטלבתי יחד עם כולם. חשבתי לתומי שאולי הם לא הרגישו שאני שונה, אולי הם בכלל לא יודעים שאני יהודיה. אבל באחת ההפסקות מישהו השאיר על השולחן שלי מכתב עם שירו של המשורר יוליאן טובים "אנחנו היהודים הפולנים", והבנתי שהשליתי את עצמי לשווא. 

באותו זמן של אחרי המלחמה החלו להגיע ידיעות מחרידות על פוגרומים ורציחות של ניצולי שואה יהודים שחזרו ממחנות המוות למקומות שבהם נותרו בתיהם, שנתפסו בינתיים בידי הפולנים, שכניהם לשעבר. שוב חזר הפחד הנורא אל פתח החיים שניצלו, שוב הצורך להסתיר את הזהות היהודית ולהתחפש בשמות פולניים, ורק לא להתקל באלה שאומרים "כל כך הרבה מהם נרצחו, וכל כך הרבה מהם עוד נשארו"... 
שוב ושוב חזר ועלה ההכרח לברוח מסכנת החיים הממשית על אדמת בפולין, ולעזוב את אירופה. אבל איך נעזוב ולאן כשאנחנו מיותמים וחסרי כל?

לערי פולין הגיעו מפלשתינה שליחים מזרמים פוליטיים שונים על מנת לשכנע ניצולים יהודים לעלות ולבנות את ארץ ישראל והמדינה שבדרך. הם ארגנו קבוצות בקומונות וגרעיני קיבוצים. מסלולי הבריחה היו כרוכים בגניבת גבולות, נדודים ארוכים על פני אירופה, כשהכל מתנהל בחשאי ובתנאי קיום עלובים ביותר, אבל עם הבטחה וחלום על חיים חדשים וערכיים במדינה משלנו, מדינת היהודים שבה נחיה כשווים בין שווים.

הבטחות אלה של השליחים דיברו אל לבי ואל רבים כמוני. הצטרפתי בהתלהבות, בסקרנות ועם תקוות רבות שהציתו בי האידאולוגיה הקיבוצית ורעיונות השיתוף והשוויון. כל אלה היו בשבילי רעיונות חדשים לחלוטין לבניית החיים שלי מחדש, בארץ חדשה, רחוק מאותם פולנים אנטישמים. התפלאתי רק איך זה שההורים שלנו לא ידעו ולא הבינו את כל זה מזמן.
זכרתי אמנם כילדה קטנה את אבא וסבא מתפללים בחגים בשפה שלא היתה ידועה לי. בארון הכלים היפים לפסח היתה קופסא קטנה בצבע כחול לבן, ובה אספו מטבעות כסף למה שהם קראו "הקרן הקיימת". 

אבא הסביר וספר לי על מהות התפילו והחגים היהודיים. מדי פעם הוא אהב לשמח אותי עם תפוז ובוטנים מארץ ישראל. הוא שלח את חילק אחי ללמוד בבית הספר "תרבות" שהיה בית הספר היסודי העברי בוורשה. שני אחי מרק וחילק השתייכו לסניף תנועת הנוער של השומר הצעיר בוורשה. 

על הרצל שמעתי בפעם הראשונה מפי המדריכים שלנו, כשהצטרפתי להכשרת הקיבוץ בוורשה, שנה אחת אחרי השחרור מהמחנות. 
בסתיו של 1947 עזבנו את פולין. בנובמבר הגענו לנמל באנדול בצרפת ועלינו על ספינת דייגים קטנה ורעועה שקראנו לה "הפורצים". כשמנוע הספינה התקלקל בלב ים, הספינה המשיכה בעזרת מפרשים. הצלחנו לחמוק ממשמר החופים הבריטי ולהגיע באישון לילה אל חופה של העיר תל אביב. הספינה שלנו היתה הראשונה שהגיעה אל מדינת ישראל, שהאומות המאוחדות הכירו בה ב 29 בנובמבר בעודנו בלב ים.

החיים שלי הם רצף ארוך ומתמשך של מלחמות תלאות נסים ונפלאות. זה כולל את המפגש על ספינת המעפילים עם חיים, שהפך לסיפור של חברות ואהבה. וגם העליה לארץ, הקליטה בקיבוץ, המעבר לדירה הנטושה שחיים קיבל ביפו אחרי שנפצע בפלמ"ח, משם כזוג נשוי למושב עובדים שיתופי, ואז המעבר עם יעקב התינוק שלנו למעברה, ומשם לשיכון ולבית קטן משלנו. ואז נולד בני, והנה יש גם לי משפחה קטנה משלי.

לאורך השנים שוב ושוב מלחמות משבשות את חיינו. מלחמת השיחרור, מבצע סיני, ששת הימים, מלחמת יום כיפור, חיים תמיד מגויס ואני שוב רצה למקלטים והפעם עם שני ילדים. 

בתוך כל הרצף הזה נוספו התקפות טרור ועוד אירועים קשים מסביבנו ובתוכנו, עד היום הזה כשאני כבר בת 91. חלום השלום מתרחק ולא נראה באופק אך למרות הכל אני מאושרת שאני כאן בישראל, ועדיין ממשיכה לחלום את החלום לשלום.
כאשר אני יוצאת למסעותי באירופה ונתקלת שוב ושוב בצלבי קרס שרוססו על הקירות, בקללות המשפילות שמאיימות על היהודים, באמירות כמו "יהודים מלוכלכים איך לא גמרו אתכם באושוויץ?" - אני אומרת לעצמי כמה טוב שהבית שלי נמצא הרחק מאירופה, בארץ שטופת שמש ושמים כחולים, במקום שבו המוצא היהודי שלי הוא לא גזר דין מוות. וכמה חבל שהורי לא שמעו על הרצל ועל רעיון הארץ החדשה ישנה שתקום ותהיה בית ליהודים, וכמה חבל שהם לא הספיקו להמלט מאירופה לפני המבול.

הלינה בירנבאום, הרצליה, 14.02.2021