הכי בבית בעולם – עופר נוימן, מנכ"ל איגי, ארגון הנוער והצעירים הגאה בישראל.

עופר נוימן, מנכ"ל איגי, ארגון הנוער והצעירים הגאה בישראל.
פעם, לפני הקורונה, חיכיתי מאד לרגע הזה בסוף מסלול הכניסה לאולמות הנוסעים בנתב"ג. הרגע בו אתה נזכר בהרצל בעודך קורא  שהציונות היא "אידיאל אין סופי" וחושב כמה מטורף שהאיש הזה חזה את הכל, ניסה להבין, להכתיב ולהמציא את מה שאנחנו – 125 שנה אחרי, חיים. 

ברגע הזה שאלתי את עצמי אם הוא חזה שדווקא המשפט הזה מכל הכתבים יתנוסס על הקיר בדרך החוצה לעולם הגדול, יזכיר לכל היוצאים והיוצאות שהבית שלהם הוא אינקובטור רעיוני, מרחב צמיחה לאידיאלים, בסיס להמצאת הרעיונות הכי טובים בעולם, קרקע בה צריכים להתהוות ערכים, מוסר, שוויון וגאווה. 

בנימין זאב, ד"ר למשפטים, מחזאי, סופר, חוזה ומנהיג ניסח כבר לפני שנים רבות את הדרך בה יש  ללכת אם רוצים להיות ציוניים. הוא לא שאל מה זו ציונות – הוא כתב אותה. התווה את הדרך. והדרך הזו, לדידו של הרצל, ואיך להגיד את זה - אני ממש ממש מתחבר - היא דרך שכל ההולכים בה שווים. דרך שמובילה למדינה בה מי שעובד חי בכבוד. דרך שמובילה למדינה בה יש מקום לכל דת, וגם לכל מה שאינו דת. דרך של שאיפה למדינה בה קבוצות רבות מצליחות לחיות ביחד, לשוחח, לבחון את הקודים והערכים השונים ולמצוא את עמק השווה שמאפשר חיים משותפים. 

האתגר עצום, אני חווה אותו מידיי יום. אני חי במדינה אחת עם מנהיגי ציבור שקוראים לי ולבני ובנות הקהילה הגאה כולה סוטים. אני חי במדינה בה החוק עצמו מפלה אותי ואת חבריי הטובים ביותר. מדינה שדורסת את זכותי ואת זכותם של מאות אלפי להט"בק להורות פשוטה ושיוויונית. במדינה בה חברות וחברי הקהילה הטרנס* חוטפות מכות, כן, ממש מכות, אין לזה מילה יפה – רק כי הן חיות את חייהן כפי שהן חייבות לחיות, מתוך אמת פנימית. אני חי במדינה בה הקללה הנפוצה ביותר בבתי הספר היא, עדיין, הומו.
 

ואני, אנחנו, בנות ובני הקהילה הגאה לא לבד – יש עוד ציבורים רבים שמופלים, מוכים, מדוכאים. יש כל כך הרבה מחלות וקשיים. אבל המדינה הזו היא גם המדינה שאני קורא לה בית, אוהב אותה יותר מכל יעד שאפשר לטוס אליו, מאמין בכל מאודי בתיקונה, ויחד עם חברות וחברים רבים נלחם מידי יום כדי להפוך אותה לשוויונית, חזקה, פתוחה ויפה יותר.

לעשות שתעמוד בצוואה המהדהדת מתוך "מדינת היהודים": "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית"

בשבילי מדינת ישראל, מדינת היהודים זו מדינה שממשיכים לתקן כל העת, גם כשאין כוח, גם כשנדמה שאין סיכוי כי זוכרים וזוכרות שהיא בית שאף פעם לא מפסיק להיבנות. בית שעד לפני כמה עשרות שנים, פוגרומים, חלומות ותפילות – היה רק מילים ותקוות- והיום אפשר לטוס ממנו ותמיד תמיד יש לאן לחזור.