אודות בנימין זאב הרצל

בנימין זאב, תיאודור, (תיוודאר בהונגרית)בנימין זאב הרצל
נולד ב-2 במאי 1860 בבודפשט שבהונגריה להוריו ז'אנט ויעקב. הוא גדל בבית אמיד, קבל חינוך יהודי בסיסי וחונך ברוח תנועת ההשכלה, שאפיינה את יהודי מרכז אירופה באותה תקופה. לאחר מותה הפתאומי של אחותו פאולינה ב-1878, עבר הרצל עם הוריו לוינה שבאוסטריה, שם קבל בשנת 1884 תואר ד"ר למשפטים. הוא עבד במשך תקופה קצרה במקצוע זה בוינה ובזלצבורג,אך לאחר שנה, הוא החליט להתמסר לאהבתו הגדולה- הכתיבה.
בשנת 1891 היה הרצל לכתב בפריז של העיתון הווינאי החשוב "נויה פרייה פרסה". במהלך עבודתו, הוא נחשף לאווירה האנטישמית ההולכת ומתגברת בצרפת; יותר ויותר העיקה עליו השאלה היהודית, והוא חפש דרכים שונות להתמודד עמה. בשלב מסויים, הוא שקל לפעול למען המרת דת המונית של בני הדור הצעיר היהודים ובכך לפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית, אך עד מהרה הוא התייאש מרעיון זה.

בשנת 1894 הרצל נכח במשפטו של אלפרד דרייפוס, קצין יהודי מתבולל בצבא הצרפתי, שהואשם בבגידה על לא עוול בכפו, והזדעזע מההמון הפריסאי שקרא "מוות ליהודים!". אווירה אנטישמית זו, הוליכה את הרצל לאפיקי מחשבה חדשים.

הרצל החל להבין שהשאלה היהודית מחייבת פתרון לאומי ופוליטי. הוא סבר שרק על ידי הקמת מדינה לעם היהודי, תיפתר מצוקת היהודים ותיעלם האנטישמיות. את חזונו הציוני החדש הוא הציג במלואו בחיבורו "מדינת היהודים" שהתפרסם בפברואר 1896. הופעת החוברת עוררה ויכוח סוער. האליטה המשכילה דחתה את תכניתו של הרצל, הן בשל טעמים אידיאולוגיים והן בשל טעמים מעשיים. לעומתה,ההמונים היהודים אימצו לחיקם את רעיונותיו וראו בו את דמות משה רבנו המודרני.

הרעיון הציוני כבש את הרצל. הוא ניהל מגעים דיפלומטיים להפצת תכניותיו ולהשגת צ'רטר (זיכיון מאת הסולטן העות'מני ליישב יהודים בארץ-ישראל). בניגוד לאישים אחרים בתנועה הציונית, הרצל ייחס חשיבות רבה להשגת הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ-ישראל, קודם לתחילת ההתיישבות המעשית. ראייה זו היוותה את הבסיס לזרם הציונות המדינית שהרצל עמד בראשו.

בשנת 1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ, שם הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית והרצל נבחר לנשיאה. בשנה זו הוא גם ייסד את עיתונו הציוני "דיוולט" בוינה.

בקונגרס הציוני השישי ב-1903, הביא הרצל לסדר היום את "תוכנית אוגנדה" - הצעה ליישב יהודים באוגנדה. בשל התנגדות קשה לרעיונו, הועמדה התנועה הציונית בסכנת פילוג, וכדי למנוע את הפיצול הרצל מיהר להכריז כי הוא העלה את ההצעה כפיתרון זמני בלבד.

פרשת אוגנדה, שברה במידה רבה את רוחו של הרצל. הוא המשיך אומנם בעשייתו הציונית: נפגש עם מנהיגים בעולם ופעל למען קידום התנועה הציונית, אך מצב בריאותו התדרדר.

הרצל לא זכה לראות איך חזונו מתגשם; הוא נפטר ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז תרס"ד) והובא לקבורה בוינה בלוויה צנועה אך רבת משתתפים.

לאור בקשתו בצוואתו, לאחר הקמת מדינת ישראל, באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו של הרצל לירושלים, ונקברו בהר הרצל הנקרא על שמו.