תולדות הציונות

מה מקורה של המילה "ציון"? למה התייחסה במקור? איך השתנתה משמעותה לאורך הזמן? נעמוד על השינויים שעברו על המלה במהלך הזמן, ונראה כיצד היתה בתחילה מקום מוחשי ועם הזמן צברה אסוציאציות עד שבתקופה מסוימת התייחסה הן למקום מוחשי והן למושג רוחני.

מקורה של המילה "ציונות" הוא, כמובן, במילה "ציון". זו אחת המילים היותר מוזרות בשפה העברית, שבתקופה מסוימת היתה גם שם של מקום וגם רעיון. גם המקום שאותו כינו "ציון" השתנה עם הזמן. במקור היה המקום מבצר יבוסי (כנעני), שנכבש על ידי דוד, ונזכר לראשונה במקורותינו בהקשר זה; אך עם הזמן הועתק המקום שנקרא ציון. מאז ומתמיד היתה הכוונה לחלק מירושלים, אבל לאיזה חלק בדיוק? המקום השתנה ונכללו בו חלקים שונים של העיר בתקופות שונות. היו תקופות שבהן כשאמרו "ציון" התכוונו לעיר כולה.

בנוסף, הפכה המילה ציון למושג שהתייחס למולדת כולה, בעיקר עבור מי שחי הרחק ממנה. ראשיתו של התהליך הזה בקינות המפורסמות של גולי בבל בראשית המאה השישית לפני הספירה; הגולים מקוננים על ציון (תהלים קלז). בזוכרם את מולדתם החרבה, הם מבכים אותה "בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן", וכאשר שוביהם דורשים מהם לשיר "שירים על ציון" (כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר). אין ספק שהגולים מבכים את ארץ מולדתם ולא רק את עיר הבירה או חלקים ממנה.

עם הזמן, השימוש העיקרי בשם ציון מתייחס למולדת כפי שהיא נצפית ממרחקים ורבים הם השירים, התפילות והקינות שנכתבו כדי להלל ולפאר את ציון, או לזכרה. מקום מרכזי תופס המחזור הפיוטי שירי ציון פרי עטו של המשורר היהודי - ספרדי הדגול בן המאה השתים-עשרה יהודה הלוי, שכתב את מה שנחשב לסדרת השירים האולטימטיווית לכבוד ציון. השיר "ציון הלא תשאלי..." (צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִך...") הוא מן הידועים בשירים על המולדת הנטושה.

יתכן והשימוש המוזר והמגוון במונח שמציין גם מקום וגם רעיון הנו מטפורה מרכזית בהבנת גורל הארץ בעיני העם היהודי. הארץ – ציון, ישראל, יהודה, כנען – שינתה צורה ולבשה צורה פעמים רבות. לפעמים נתפסה כמקום מוחשי שהיה מעוגן במציאות פיזית ספציפית ככול המקומות האחרים. בתקופות אחרות נתפסה כרעיון שריחף בין מציאות לחלום, ישות רוחנית בד בבד עם ישות ממשית. למתח שבין המציאות לבין החלום יש השלכות חשובות על ענייננו. נבחן בקצרה את ההיבטים העיקריים של התפתחות זו. נתחיל בשורשי התהליך שמחזיר אותנו לימי בבל.

כמה פירושים יש למילה "ציון"? למה היא מתייחסת? למה התכוון רבי יהודה הלוי במילה "ציון" בשירו המפורסם "ציון הלא תשאלי..." (צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,...)? איך מסבירים את התמורה שחלה בפירוש המילה, ואשר בעקבותיה, מילה שהחלה את דרכה כשם של מקום ספציפי התפתחה לרעיון ולמושג כמעט לא-מוחשי?

2. השפעת בבל על המושג "ציון"

באיזו מידה תרמו חורבנן של ירושלים, ארץ יהודה הראשונה וההגליה מהעיר והארץ להפיכת "ציון" משם של עיר וארץ להתפתחותו של המושג "ציון"? בפרק זה נבחן שני תהליכי מחשבה מרכזיים שנראה כי ראשיתם בגלות בבל. לשני תהליכים אלה תהיה השפעה ארוכת-ימים על הצורה שבה יתייחסו יהודים ל"ציון" במשך אלפי שנים.

לתהליך זה יש שני היבטים מרכזיים שאת ראשיתם אפשר לאתר בתקופת גלות בבל בסוף תקופת בית ראשון. נראה כי זה ראשיתו של הפיצול בין המציאות והאידיאל. בקינה שציטטנו לעיל, שמקורה בספר תהילים, אנו שומעים על גולי בבל המתריסים כנגד שוביהם ונודרים לעולם לא לשכוח את ירושלים ואת מולדתם. לעד יזכרו את בירתם המפוארת. סביר להניח כי שעה שהם יושבים בבבל, שרים משירי ציון ומעלים את ירושלים על ראש שמחתם, העיר שאותה הם זוכרים שוב איננה קיימת עוד שכן, היא הפכה לעפר ואפר. הם מעדיפים לזכור את העיר המרשימה שהיו חלק ממנה – לרבות מקדש שלמה שניצב בפסגתה. למרות שידעו מה קרה, שכן הם עצמם היו עדים לנפילת העיר, אנו סוברים כי הם בחרו לזכור את ירושלים של טרם החורבן. אם רעיון זה נכון, הרי רגע זה הוא ראשיתו של תהליך ארוך ומיוחד במינו של הפיכה למיתוס (מיתיפקציה), תהליך שבו ירושלים הופכת לעיר "דמיונית" ולמעשה, אין הכוונה לתכונותיה האמיתיות, הגשמיות.

תהליך נוסף שמתחיל בבבל שנים אחדות לפני חורבנו הסופי של המקדש, הוא התפתחות הגרסה התיאולוגית שתהיה בעלת השפעה סוחפת על הצורה שבה יהודים יראו את אפשרות השיבה לציון. במכתבים הנזכרים בפרק כ"ט בספר ירמיהו, הנביא הדגול מתקופת טרום החורבן, פונים הגולים אל הנביא הזקן ושואלים בעצתו: כיצד עליהם להתנהל בגלות בבל? עצתו של ירמיהו רבת משמעות: להמתין בבבל, לחיות חיים נורמליים: "בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת." עליהם להמתין עד שהקב"ה יחליט להשיבם. ההחלטה היא בידי הקב"ה. הקב"ה הוציאם לגלות והקב"ה ישיבם לארצם. הקב"ה מצוטט כאומר "וְנִמְצֵאתִי לָכֶם, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׁבְתִּי אֶת-שביתכם (שְׁבוּתְכֶם) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם-יְהוָה; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם;" (פסוק יד). באומרו דברים אלה לגולים פועל ירמיהו על פי הרעיון הנבואי שלפיו הקב"ה עומד מאחורי כל דבר שקורה לעם ישראל, ויש לראות בגלות עונש אלוהי. על פי רעיון זה, השיבה לארץ תתרחש אחרי תקופת עונש וכאשר התנהגותו של עם ישראל תשכנע את הקב"ה שהם מתחרטים על חטאיהם.

וכך, שובו של עם ישראל לארצו, כמו מפלתו והגלייתו, מנותקים מהתחום הגשמי של הפוליטיקה ומועלים לעבר ההקשר התיאולוגי של תלות בתהליך אלוהי של קבלת החלטות. על פי רעיון תיאולוגי זה, היוזמה היחידה שהיהודים יכולים לנקוט היא תפילה וחרטה שיסללו את דרכם אל החלטתו של הקב"ה. תבנית תיאולוגית זו תמלא תפקיד מכריע בצמיחתו העתידית של הנרטיב היהודי ביחס לשיבת העם לארץ ישראל.

חמישים שנה אחרי חורבן הבית הראשון, כאשר כורש מלך פרס כובש את בבל, ניתנה ליהודים הזדמנות לחזור לארץ ישראל והותר להם לבנות מחדש את המקדש. בנסיבות אלה נתפס הדבר, כמובן, כהתגשמות נבואתו של ירמיהו וכאותה התערבות אלוהית שאליה ייחלו. הפרדיגמה התיאולוגית קיבלה חיזוק. שתי התפתחויות אלה, שראשיתן בבבל, יוכיחו עצמן כבעלות השפעה רבה ביותר על מערכת היחסים העתידית בין העם לארץ ישראל.

כיצד בדיוק שינתה הגלות הראשונה בבבל את התייחסותם של היהודים לארץ? איך החל להתפתח הרעיון שההחלטה לשוב או לא לשוב היא החלטתו של הקב"ה ולא של העם? מהם שורשי הראייה התיאולוגית הזאת את ההיסטוריה, ראייה שהתפתחה בעוצמה כזאת בנוגע ל"ציון"?

3. תקופת הבית השני ואילך: עליות ומורדות בחיי העם

מתי התפתחה הפזורה היהודית? מה היו היחסים בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי הפזורה בתקופת בית שני? נסקור בקצרה את התפתחות הקהילה היהודית בארץ ומחוצה לה באלף השנים שאחרי שיבת מספר יהודים מגלות בבל, בתקופה שבה נבנה ונחרב הבית השני.

ניתן להגדיר את תקופת בית שני – תקופה שארכה כשש מאות שנה – כתקופה של התפתחות לאומית נורמלית. אמנם, במרבית התקופה, ארץ יהודה, כפי שנקראה לימים, לא הייתה עצמאית שכן, באזור שלטו כמה אימפריות. ואולם, חרף משברים שהתרחשו מדי פעם, חל גידול ניכר באוכלוסייה שגדלה מאלפים למיליונים והתפתחו בה חיים לאומיים מורכבים ומפותחים. במהלך תקופה זו אנו רואים התפתחות של גלות רחבת היקף מערבה ומזרחה, בדומה למצבם של עמים אחרים באותה עת. קשר תדיר התקיים בין הקהילה בארץ ישראל ובין קהילות הגולה, עולי-רגל וביקורים היו עניין שבשגרה ואנו שומעים על מהגרים ועל "עולים".

המצב משתנה אחרי חורבן בית שני בידי הרומאים. בניגוד לסברה הרווחת, לא נכפתה הגליה רחבת-היקף על העם היהודי. המונח גלות משמש לתיאור התקופה החדשה, מאחר שהרעיון התיאולוגי של חורבן – כעונש – מסמל גלות שהטיל הקב"ה על העם היהודי. למעשה, בארץ ישראל חיה קהילה תוססת למדי לאורך כמה מאות שנים, אם כי סבלה תחת שלטון הרומאים (ומאוחר יותר הרומאים-הנוצרים).

עם זאת, עד המאה החמישית יורדת המוטיבציה להישאר בארץ ישראל לשפל המדרגה. במהלך המאות הקודמות יצאה רובה של האוכלוסייה היהודית לעבר קהילות הגולה. בשלב זה נמצאת הקהילה במצב ירוד שמסכן את הישרדותה. תמיד יהיו יהודים בארץ ויחולו תנודות חדות במספרם. עם זאת, מספרים אלה יהיו תמיד קטנים ויחסית לאוכלוסיות אחרות, היהודים יהוו מיעוט קטן חרף אמונתם העמוקה כי הארץ היא שלהם.

אילו צורות לבשו היחסים בין היהודים בארץ ישראל ובין יהודי הגולה בתקופת בית שני? מה היו נקודות השיא ונקודות השפל בחיים היהודיים בארץ ישראל?

4. ישראל בגלות: התפתחות המגמות שראשיתן בבבל

מאחר שמספרם של היהודים שחיו בארץ ישראל הלך והתמעט, היה על הרבנים – אשר בשלב זה היו למנהיגות התיאולוגית של העם היהודי – לסייע לעם לשמר את יחסיו עם הארץ. משימה לא פשוטה, מאחר שרעיונות שונים משכו את העם בכיוונים מנוגדים. מה עשו הרבנים? איך חינכו את העם לראות בארץ ישראל את ביתו - בית שבו לא גרו, ואשר הרבנים סברו שהם אינם אמורים לחזור אליו כעם?

בקרב מרבית יהודי העולם נהייתה ארץ ישראל בהדרגה למושג מופשט. אמנם המנהיגות הרבנית, שמרכזה באותה עת היה בבבל, פיתחה כלים שסייעו ליהודים להישאר מחוברים למולדתם ההיסטורית אולם, מדובר בכלים שהיו בעיקרם רוחניים ולא מוחשיים. הרבנים הטמיעו בפולחן הדתי המתפתח ובהיבטים אחרים של החיים היהודיים אזכורים של ארץ ישראל. בדומה, נבנה הפולחן היהודי - הדתי בצורה שהזכירה ליהודי הפזורה – גברים ונשים כאחד – שהם נכרים בארץ נכריה וחובה עליהם לזכות תמיד ש"הבית" אינו המקום שבו הם גרים. הדבר השפיע השפעה ניכרת על היהודים. האדם היהודי לא יכול היה שלא לחזור ולהרהר בארץ ישראל בקביעות ולקונן על היעדרו ממנה.

גורם נוסף שתרם להיעדר כל מאמצים מעשיים לשוב לציון היה עדכון הפרדיגמה של ירמיהו שעודדה את היהודים להיות פסיביים ולהמתין למועד שבו הקב"ה יחזיר את עמו מהגלות. למעשה, איש לא ריפה את ידי אותם יחידים שפעלו מכוח רגשותיהם והחליטו לחיות ב"ציון". הבעיה, מההיבט התיאולוגי, היתה במונחים קולקטיוויים. על הכלל נאסר לנקוט צעדים לקראת שיבה. נקיטת צעדים כאלה נחשבה למרידה בקב"ה אשר הוא לבדו יחליט על מועד הגאולה והשיבה. האיסור לשוב לציון הוסבר בכמה צורות. הדרך היותר-מקובלת היתה באמצעות שלוש שבועות שהיה על ישראל להישבע כשקיבלו על עצמם את עונש הגלות. הפרטים לקוחים מהתלמוד הבבלי (שאותו מרבים בעיקר לצטט):

"ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה [רש"י: יחד, בכוח], ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי" (מסכת כתובות, קיא א').

נראה כי שבועות אלה הוזכרו בכל עת שקבוצות גדולות של יהודים ביקשו לעזוב את ארצות גלותם ולהתיישב בארץ ישראל. למרות שלא נמצא להן גיבוי בהלכה הן נחשבו בפירוש לבעלות השפעה מוסרית. יהודים שעלו בקבוצות גדולות נחשבו לרוב כמי ש"עלו בחומה". אבל היו כאלה שחלקו על כך. הלמדן היהודי הביניימי הגדול הרמב"ן, רבי משה בן נחום, טען בניגוד לפרשנותו של הרמב"ם כי "חובה על כל פרט לעלות ולגור [בישראל]" וכי זו "מצווה מפורשת שבה מחויב כל פרט בכל דור". הוא עצמו נמנה עם קבוצה גדולה מאוד של יהודים שעלו לארץ במאה השלוש-עשרה. אף על פי כן, חרף הסמכות המוסרית של הרמב"ן ועולים אחרים, נראה כי הרוב חלק עליהם. על פי אביעזר רביצקי, פרופסור למחשבה יהודית באוניברסיטה העברית, שלוש השבועות התקבלו בקרב רוב היהודים המסורתיים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה כטיעונים לאיסור עלייה המונית לארץ ישראל.

מה היתה הדילמה שאיתה התמודדו הרבנים בנוגע לחינוך העם לקיום מערכת יחסים עם ארץ ישראל? כיצד ניסו להתמודד עם דילמה זאת? מה רצו שהעם יחשוב? מה לא רצו שיעשה? כיצד תוכל להסביר את הסתירה, כביכול?

5. ומה באשר למציאות? ביקורי רבנים

משהו הלך והשתנה בצורה שבה ראו יהודים את הארץ: עבור רבים היא הלכה ונהייתה מושג מופשט. מאחר שהארץ כוסתה בהדרגה ב"צעיף" של קדושה, היא הלכה ואיבדה את אופייה המוחשי בעיני רבים. עם זאת, במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה היו כמה קבוצות חשובות של עולים, בעיקר מאירופה, שעלו לארץ כדי לנסות להגשים מטרות מסוימות.

כל הגורמים האלה מסבירים מדוע, כאמור, הלכה "ציון" ונהייתה למושג מופשט בעיני יהודים ברחבי העולם. התהליך הלך והתחזק בעקבות התפתחות דוקטרינות משיחיות קבליסטיות הקשורות באר"י, יצחק לוריא, גדול מקובלי צפת שחי בסוף המאה השש-עשרה. מדובר בפעילות קבליסטית אינטנסיווית של הדורות שבאו אחרי האר"י אשר חיזקה את ההיבטים הסמליים של הארץ ורוממה אותה לתחום של רוחניות-יתר. נשאלת השאלה האם באווירה רוחנית נשגבת שבה רעיון הארץ היה אפוף כל-כך הרבה סמליות לא "הלכה הארץ לאיבוד" במונחים מציאותיים. מי שזיהה את המגמה הזאת ומחה נגדה היה הרב החסידי הגדול רב נחמן מברסלב. הרב נחמן נסע לארץ ישראל בנסיבות מסתוריות בתחילת המאה התשע-עשרה. ממחקר מודרני עולה כי עסק רבות בניסיון לשמר את הארץ כמציאות למרות שאימץ חלק גדול מהסמליות הכרוכה בה. עם שובו, חזר והדגיש באוזני חסידיו את אופייה המוחשי של הארץ ואת העובדה שרבים מהיהודים שפגש שם הודו שטרם בואם התייחסו אליה, גם הם, במונחים רוחניים בלבד.

משלהי המאה השמונה-עשרה ועד תחילת המאה התשע-עשרה עודדו כמה רבנים חשובים את אנשי קהילתם לעלות לארץ ישראל ולחיות בה. בין העולים היו מתלמידיו החסידים של הבעל שם טוב וכן מתנגדי החסידות, נאמניו של הגאון מווילנה, רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר, כמו גם תלמידי חת"ם סופר, מנהיגה של היהדות ההונגרית האורתודוכסית. המניעים היו מגוונים: ניסיון ליצור מרכז יהודי "טהור" ללימוד תורה בארץ ישראל, הרחק מארצות אירופה ה"טמאות" שבהן התגברו היהדות הרפורמית וההתבוללות; מענה להתלהבות המשיחית בקרב קהילות יהודיות מסורתיות באירופה; ותשוקה לקיים מצוות שניתן לקיימן רק בארץ ישראל.

כמה מהיוזמות האלה כללו מאמצים מעשיים להתיישב בארץ וככאלה הם ראויים לציון מיוחד. בסוף שנות השבעים של המאה התשע-עשרה נעשו ניסיונות להקים שני ישובים חקלאיים, האחד בפתח תקווה והשני בגיא אוני (שמה הראשון של ראש פינה), אולם, בעיקרו של דבר, המסגרת האידיאולוגית של יוזמות אלה נותרה מסורתית, כלומר, התבססה על ראיית עולם משיחית.

דבר דומה אפשר לומר על הרעיונות המעניינים של כמה רבנים חשובים מתקופת המאה התשע-עשרה שדיברו בהתלהבות על הצורך בשיבת היהודים לארץ ישראל. עם זאת, דמויות אלה, בהן רבי יהודה ביבאס מקורפו, רבי יהודה חי אלקלעי מיוגוסלביה ורבי צבי הירש קלישר מפוזנא וטורן, הושפעו גם הם מהאירועים שהתרחשו באירופה בתקופתם, ובעיקר מתהליך האמנציפציה ועליית הלאומנות שגרמו להם להאמין שאפשר לחולל את השלב הראשון בתהליך הגאולה באמצעים טבעיים, אנושיים. חרף מאמציהם הניכרים, לרבות הכנת תוכניות מעשיות, היתה השפעתם מוגבלת. מבחינה זו ניתן לשייך אותם לקטגוריה של חלוצי הציונות ומבשרי הציונות הדתית.

איך השפיעו המסרים "הסותרים" של הרבנים על הדרך בה ראו היהודים את הארץ? מה קרה לארץ בעיני יהודים רבים? האם, לדעתך, מדובר בהתפתחות חיובית או שלילית? מה ניסה לעשות הרבי נחמן מברסלב? מה ההסבר לעליית רבים כל-כך מקרב היהודים הדתיים לישראל החל מסוף המאה השמונה-עשרה, טרם לידתה של התנועה הציונית? מה קיוו להשיג?

6. לקראת ראשית הציונות

וכאן אנו מגיעים לראשיתה של התנועה הציונית. כיצד נסביר את התעוררות הציונות בסוף המאה התשע-עשרה? יש לבחון את הציונות על רקע תנועת ההגירה הגדולה שהחלה להשפיע על מאות אלפים מיהודי מזרח אירופה. רובם רצו לנוע מערבה, לאמריקה ולארצות "העולם החדש". אולם היו כאלה שחשבו אחרת...

על רקע אירועים אלה נפנה עתה אל התנועה שנקראת "ציונות". היו כמה שלבים בהתפתחותה הראשונית של הציונות. המלה עצמה הוטבעה רק בתחילת שנות ה-90 של המאה התשע-עשרה (על ידי נתן בירנבאום, אדם מרתק שהיה בתחילה סטודנט מתבולל ולימים עמד בראש תנועת אגודת ישראל). לפני כן, נקראה התנועה חיבת ציון ותומכיה היו חובבי ציון. ניתן להבחין בשורשי קבוצות אלה בשנות ה-60 של המאה התשע-עשרה, אולם צמיחתן קשורה, למעשה, לפוגרומים הטראומטיים שהתרחשו בשנת 1881 בשטחי המחייה שבהם התירו שלטונות רוסיה התיישבות יהודית. התקפות אלה על היהודים, כאלה שבאופיין ובהיקפן לא נראו מזה כמה דורות, עמדו ביסודו של ויכוח סוער ברחוב היהודי ובתקשורת בדבר ההגירה מרוסיה.

נוסדו שתי אסכולות של מחשבה. ההמונים החלו מיד להצביע ברגליים ובחרו באמריקה ובמערב אולם, היו גם צעירים אינטלקטואלים שהפכו, מאוחר יותר, לקבוצת מנהיגות בקרב יהדות מזרח אירופה אשר תמכו ברעיון של עלייה לארץ ציון הישנה-חדשה. עבורם, לא רק היהודים הם אלה שיצאו מן הגטו אלא אף היהדות עצמה יצאה מבין חומותיו. על פי חוגים אלה, היהדות נתונה במשבר מאחר והיא שרויה בים של תרבויות זרות שעליהן תוכל להתגבר רק אם היהודים יקימו מחדש את ביתם הלאומי במולדתם ההיסטורית. באמצעות הקמת מולדת משלהם יוכלו היהודים לנתב את יחסיהם עם הערכים והאמונות האירופאיים מבלי להישאב אל תוך סביבתם הקרובה. אמריקה יכלה להיות פתרון עבור היחיד אבל, האם תוכל לתת מענה לצרכים הרוחניים והתרבותיים של המוני היהודים? לפיכך, ברוח הסיסמה של ה"אוטואמנסיפציה" – שחרור עצמי – נוסדו כמה אגודות שקראו לעלייה לישראל ולעבודה יצרנית בה. עוד לפני שנולד הביטוי, החל רעיון הציונות המעשית לעורר התלהבות בקרב מגזרים בציבור היהודי. בראשית שנות ה-80 של המאה התשע-עשרה החלו קבוצות רבות להתכונן לעלייה מתוך תקווה לייסד יישובים חקלאיים בארץ ישראל.

בשלב זה מתפצל הסיפור הציוני לשלושה חלקים שונים אם כי לא-מנותקים זה מזה. החלק ראשון מתייחס להתפתחויות המעשיות בארץ ישראל כאשר גלים של עולים החלו להפוך את הקהילה היהודית הקטנה לבסיס בר-קיימא לבית לאומי. החלק השני מתייחס להתפתחות תנועה וארגון ציוניים שמאמציהם הדיפלומטיים והמבנה הפוליטי שלהם אמורים לספק כלים להקמת קהילה יהודית אוטונומית בארץ ישראל. החלק השלישי מתייחס להופעתם של זרמים מתחרים במחשבה הציונית והאינטראקציה ביניהם. רק קיומם של שלושת החלקים כאחד יכול היה ליצור את השלם. מדינת ישראל היא תוצר של האינטראקציה ביניהם. נסקור בקצרה את החלק הראשון, נעבור אל החלק השני ולבסוף, נדון בשלישי ביתר פירוט ונבחן את היסודות המעשיים והתיאורטיים של הציונות כאידיאולוגיה. באידיאולוגיה הכוונה ל"מערכת קוהרנטית של רעיונות בעלת אוריינטציה מעשית אשר מעניקה למאמינים בה מפה קוגניטיווית מקיפה של עמדותיהם ויעדיהם." (שילס ופרידריך).

מה היתה מטרת הציונים הראשונים? מה היה המכנה המשותף בינם לבין אלה שרצו את "אמריקה"? מה היה ההבדל בין רעיונותיהם לבין הרעיונות של המהגרים לאמריקה? למה התכוונו במונח "אוטואמנסיפציה"?

7. הציונות הלכה למעשה – העליות

אחד ההיבטים היותר-חשובים בציונות החדשה בא לידי ביטוי בגלי העלייה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים שהביאו יהודים לארץ ישראל בעיקר מאירופה. הגלים החדשים של ה"עולים" היו שונים מאוד זה מזה אולם איש מהם לא ראה פגם כלשהו בעלייה המונית לארץ. רובם התנתקו לחלוטין מהמסגרת ההלכתית של החיים היהודיים. אלה שנשארו במסגרת זו הבינו שהעם זקוק להם כדי "לעלות" בשעה זו.

בארץ ישראל אנו עדים לראשיתם של גלי עלייה שמגדילים את האוכלוסייה היהודית מכ-25,000 נפש בשנים שלפני העלייה הראשונה לכ-650,000 נפש ב-1948, מועד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. כל אחד מגלי העלייה היה בעל מאפיינים שונים. כך למשל, הגל הראשון הגיע ברובו מרוסיה ורומניה ואילו הגל החמישי הגיע בעיקר מגרמניה ואוסטריה. כל אחד מגלי העולים הונע על ידי מערכת נסיבות ורעיונות שהיתה ספציפית לחברה ש"אנשיה" רצו ליצור. המאפיין הדומיננטי של העלייה הראשונה (1903-1881) היה היותם של העולים דתיים-מסורתיים; העלייה השנייה (1914-1904) הושפעה מהאתוס הסוציאליסטי והחלוציות; העלייה השלישית (1923-1919) הורכבה בעיקרה מאותם אלה שהיו מחויבים לבניית הכלכלה באמצעות פועלים עבריים; ואילו העולים שבאו בעלייה הרביעית (1929-1924) היו אנשי הבורגנות מפולין.

הבדלים ומתחים רבים שררו בין הבאים בעליות השונות והיחסים ביניהם היו מורכבים למדי. אפילו בין קבוצות שלכאורה היה להם הרבה במשותף התגלו הבדלים מהותיים. למרות שאנשי העלייה הראשונה היו, כאמור, מסורתיים ברובם, התגלו חילוקי דעות בינם ובין רבים מהיהודים בני "היישוב הוותיק" (הקהילה הארץ-ישראלית הטרום ציונית) מאחר שהמתיישבים הוותיקים נהגו בפרגמטיות ונקטו גמישות בענייני הלכה; אנשי העלייה השנייה והשלישית

(1923-1919) היו אמנם חלוצים סוציאליסטים אך לא חלקו אותה ראיית עולם; אנשי העלייה השלישית היו תוצר של מלחמת העולם הראשונה שראו את המציאות בצורה קיצונית יותר.

בל נחשוב שכל "אנשי" עלייה מסוימת חלקו אותן השקפות. רבים מאלה שהגיעו בגלים הראשונים של העלייה, למשל, היו שותפים לאידיאולוגיה של הקהילה הטרום-ציונית (כלומר, אנשי היישוב הוותיק) ונקראו, לצורך הבחנה, "היישוב הציוני החדש" בעוד שבקרב בני העלייה הרביעית היו רבים שהיו חברים בתנועות נוער חלוציות. אולם, חרף ההבדלים למיניהם, רוב העולים ייצגו יהודי שהוא בעל הכרה לאומית חדשה שהבין, כך או אחרת, שהעם זקוק למולדת אמיתית וכי עליו לקחת על עצמו את האחריות להקמתה. עולים אלה, בעזרת יהודים ולא-יהודים מחוץ לארץ ישראל, יהפכו בבוא העת מקהילה קטנה למדינה משגשגת.

מדוע מחלקים את העולים למספר עליות? מה מבדיל את גלי העלייה השונים זה מזה? האם כל היהודים הדתיים בארץ הסכימו אלה עם אלה? מדוע לא? למה הכוונה במונח ה"יישוב הוותיק"? מה היה משותף לאנשי היישוב החדש?

8. הציונות הלכה למעשה – הארגון והמתחים בו

הרצל יסד את ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897, ובמסגרתה איחד את כל האגודות והחוגים הציוניים. מאז הקמתה היתה ההסתדרות הציונית הגוף היחיד שעסק בתוכנית הציונית. עם זאת, התגלו חילוקי דעות עמוקים בקרב חברי הארגון בכמה סוגיות מכריעות וקשות. העובדה שכעת היה מדובר בארגון אחד ויחיד הגבירה עוד יותר את המתחים. עם זאת, כל חילוקי הדעות יושבו בתוך הארגון עצמו: המטרה היתה חשובה מדי.

חוד החנית של התנועה הציונית בתקופת טרום ייסודה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנת 1897 על ידי הרצל היתה תנועת חיבת ציון או חובבי ציון שחבריה ישבו ברוסיה. תנועת חובבי ציון נוסדה בוועידת קטוביץ שנערכה

ב- 1884 ושימשה לאיחוד אגודות ציוניות שונות שצצו בעקבות הפוגרומים בשנת 1881. באותן שנים ראשונות הקדישה עצמה התנועה ליישוב וחינוך בארץ ישראל. בהנהגתה עלו לארץ אלפי יהודים שהקימו יישובים חקלאיים ופיתחו יוזמות אחרות חדשות שנועדו להזרים דם ליישוב (הציוני) החדש.

כאשר הופיע הרצל על הבמה, באמצע שנות ה-90 של המאה התשע-עשרה, הוא ידע אך מעט על תרומתם של חובבי ציון ליישוב ובתחילה התווה את תוכניותיו מבלי להביא אותם בחשבון. תומכיו של הרצל, כמותו, באו משורות האינטלקטואלים היהודים שרצו להשתלב בתרבות הסביבה של מרכז אירופה ומזרחה. רבים נמשכו לציונות בעקבות התנסויות אישיות כואבות כשנוכחו לדעת שאמנסיפציה ואינטגרציה אמיתית בחברות הללו אינה אפשרית. כאשר יסד הרצל את ההסתדרות הציונית העולמית בבאזל בקונגרס הציוני הראשון

(1897) כוונתו היתה לכלול את כל הארגונים הציוניים שפעלו עד אז במזרח אירופה וכן ארגונים ציוניים קיימים אחרים. תוכניתו, כפי שהותוותה במאמרו "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", חזתה הקמה של מספר מוסדות לאומיים שיהוו תבנית פוליטית שממנה תצמח מדינה. עם החשובים שבמוסדות נמנו: הקרן הקיימת לישראל שנועדה לרכוש קרקעות בארץ-ישראל; בנק אנגלו-פלסטינה (מאוחר יותר בנק לאומי); קרן היסוד, שהיה המוסד הפיננסי העיקרי והחל לפעול כחמש-עשרה שנה אחרי מותו של הרצל. הארגון הפך שוב זירה ל(חמש) התנגשויות בין קבוצות כוח ואינטרסים שונים.

א. סוגיית התרבות ומקומה של הדת

בין הציונים, בעיקר בקרב אינטלקטואלים יהודים ממזרח אירופה, היו שראו בציונות יותר מאשר תנועה להקמת מולדת יהודית. הם רצו ליצור זהות יהודית מודרנית חילונית. לשיטתם, הבסיס לזהות היהודית לא היה הדת אלא המוצא העדתי והלאומיות. השפה העברית, ארץ ישראל, ההיסטוריה היהודית, ספרות, מנהגים, פולקלור והקשר בין כל אלה גם יחד, הם שיספקו פרדיגמה פתוחה לזהות היהודית. ברור שניסוח כזה עורר התנגדות חריפה מצד אלה שטענו שזו מרידה במערכת היחסים המבוססת על האמנה שבין העם היהודי לבין הקב"ה. מאחר שגברה השפעתם של חילונים אלה, שנודעו בשם אנשי הציונות התרבותית, בקרב התנועה הציונית הצעירה, הזהירו מתנגדיהם הדתיים ששיתוף פעולה עתידי עשוי להיות בלתי-אפשרי אם תאומץ תוכנית חינוך אחת ויחידה ע"י התנועה הציונית. הציונים-דתיים תבעו אוטונומיה מוחלטת בסוגיות רוחניות וחינוכיות.

וכך, כבר ב-1911, פעלו שתי מחלקות לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית. האחת התבססה על הגישה החילונית-תרבותית והשנייה על קבוצת מזרחי, תת-קבוצה של ציונים-דתיים שפעלה בתנועה הציונית הרחבה שביקשה לעודד הבנה מסורתית-דתית – אם כי ציונית – של הזיהוי-העצמי היהודי. מצב זה השתקף במערכת בתי הספר בארץ ישראל והוא נמשך למעשה עד עצם היום הזה. בתקופה שלפני קום המדינה חוותה ההסתדרות הציונית העולמית מגוון מחלוקות בין יהודים אורתודוכסים לבין יהודים חילונים שהיו חלוקים בפירושה ובמקומה של ה"יהודיות" בתנועה הציונית וביישוב. בל נופתע, מאחר שיעדי הארגון היו נשגבים - לא פחות מהניסיון להגדיר את אופייה היהודי של המדינה היהודית הראשונה מאז חורבן בית שני. למרות שב-1947 הושג סטטוס-קוו בין הממשלה הזמנית החילונית שנטתה לעבר מפלגת העבודה ובין המפלגות הפוליטיות האורתודוקסיות, המשיכה סוגיה זו להוות מקור למתח מתמשך גם אחרי קום המדינה.

ב. "יהדותו" של החזון הציוני

הציונים הלא-דתיים לא היוו מקשה אחת בכל הקשור להבנתם את מטרת הקמתה של מדינה יהודית. בשנותיה הראשונות של התנועה הציונית התעוררו ויכוחים חריפים בין הרצל ותומכיו המערביים-המתבוללים לבין יהודי מזרח אירופה שרבים מהם היו חילונים אך הגיעו, רובם ככולם, מרקע יהודי שמרני. רבים מיהודי מזרח אירופה התנערו מהחינוך בישיבה שקיבלו בצעירותם אבל הדבר לא השפיע על עומק מודעותם היהודית או על דעותיהם בדבר חשיבותה של היהדות. מבחינות אלה הם היו מנוגדים לחלוטין ליהודי מערב אירופה, לרבות הרצל עצמו, שידיעותיו ביהדות הלכו והתמעטו אחרי שנים רבות של חשיפה למודרניות. אחד ממבקריו הגדולים של הרצל היה אחד העם (על אחד העם נרחיב בהמשך). כחילוני נלהב, היה אחד העם ביקורתי מאוד כלפי מה שראה כשאיפתו של הרצל לייסד מדינת מקלט עבור היהודים שתהיה חסרת אופי יהודי ממשי ולא תהיה ספוגה בערכים יהודיים. כאשר ספרו של הרצל "אלטנוילאנד", העוסק בתיאור המדינה היהודית כעבור עשרים שנה מייסודה, יצא לאור ב-1902, תקף אותו אחד העם ואף לעג לו על היעדר תוכן יהודי. אחד העם טען שהרצל ייסד מדינה של יהודים שאינה מדינה יהודית. חרף פירוקה של אגודת בני משה שיסד אחד העם ב-1888 לצורך קידום החינוך היהודי והמודעות הלאומית בעולם הציוני, הרי שמהקונגרס הציוני הראשון ב-1897 ואילך נמשכה ההתקפה על עמדתו של הרצל בסוגיה זו.

ג. ציונות – מעשית או פוליטית?

הרצל ותומכיו פיתחו את מה שכונה עם הזמן "ציונות פוליטית" שגרסה כי יש להבטיח את ארץ ישראל עבור היהודים באמצעות מהלכים דיפלומטיים אצל הטורקים ששלטו בחבל ארץ זה באותה עת. לפיכך, התנגד הרצל לכל פעילות שעלולה להגביר את האנטגוניזם הטורקי כלפי היהודים והציונות. הוא סבר, לדוגמא, שפעילות התיישבותית מואצת תחולל אנטישמיות, דבר שעלול לסכן את כל המיזם הציוני. בסוגיה זו, נתקל הרצל בהתנגדות חריפה מצד מי שכינו עצמם "ציונים מעשיים" שהיו בעיקר אנשי חובבי ציון בני מזרח אירופה וראו בהקמת יישובים יעד עיקרי כבר מראשית שנות ה-80 של המאה התשע-עשרה. אלה סברו שאם האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לא תגדל והכלכלה היהודית ותשתיתה לא יתרחבו, הבסיס לתביעה לעצמאות מדינית ייחלש ולא יצלח. עם מותו של הרצל (1904), כישלון פרויקט מזרח-אפריקה (ראה בהמשך) והמשך כישלונה של התנועה להשיג הבטחות פוליטיות מהמעצמות, לא נותרה ברירה אלא לעשות ויתורים לציונים המעשיים ולאמץ אג'נדה המורכבת מדיפלומטיה והתיישבות גם יחד. הברית הלא-נוחה, שנבעה מכורח המציאות, נקראה "ציונות סינתטית". האדם שטבע את מטבע הלשון הזה ויישם את תכניו היה חיים וייצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל.

ד. ארץ ישראל או מקום אחר?

אחת המחלוקות היותר חריפות שאיימו לפלג את התנועה הציונית בשנותיה הראשונות היתה השאלה היכן בדיוק צריכה להיות ממוקמת המדינה היהודית. רבים סברו שרעיון הקמת מדינה יהודית או מולדת הוא רעיון טוב, אלא שהתחושה שהעם היהודי נמצא במצב חירום גרמה לאחדים מהציונים לשקול אלטרנטיבות לארץ ישראל. ליאו פינסקר ("אוטואמנסיפציה" - 1882) – שהיה למנהיגה של חיבת ציון, ותיאודור הרצל ("מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים" – 1896) מייסד ההסתדרות הציונית העולמית - שני הוגי הדעות החשובים ביותר באותן שנים לא הגיעו למסקנה חד-משמעית בסוגיה זו. התלבטות זו באה לידי ביטוי גם במאמרים שחיברו. מנהיג חשוב נוסף שקדם להם, הסופר והפובליציסט היהודי הלאומי - פרץ סמולנסקין, התלבט גם הוא בנושא זה. לדעת כל הוגי הדעות הללו, היעד הקריטי של הציונות - לפחות בתחילה - היה להקים תשתית פוליטית וטריטוריאלית עבור העם היהודי באתר המתאים ביותר. עם זאת, עד אמצע שנות ה-80 של המאה התשע-עשרה היתה ארץ ישראל בעיני רוב יהודי מזרח אירופה, לרבות פינסקר וסמולנסקין, המקום היחיד שבא בחשבון. הם סברו כי זהו המקום היחיד שיוכל להלהיב את המוני היהודים שתמיכתם היתה חיונית.

המחלוקת בדבר הטריטוריה שתענה על צרכי התנועה הציונית הגיעה לשיאה כאשר הרצל המליץ בפני צירי הקונגרס הציוני ה-6 (1903) לבחון את האופציה הבריטית של יישוב יהודים במזרח אפריקה (מה שכונה "תוכנית אוגנדה"). הקונגרס הסכים, אמנם, לשלוח משלחת שתבדוק את המקום אך סירב להקצות כספים למטרה זו. בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים ב-1905 (לאחר מותו של הרצל) הצביעו הצירים נגד כל חבל ארץ שאינו ארץ ישראל לצורך הקמת מדינה יהודית. החלטה זו גרמה לפלג קטן בראשות הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל לעזוב את התנועה ולהקים את הארגון הטריטוריאלי היהודי. "הטריטוריאליסטים", כפי שנקראו, המשיכו לבחון אלטרנטיבות לארץ ישראל בטענה שמצב היהודים גרוע מכדי שיוכלו לחכות להשגת הארץ. עם זאת, אחרי פרסום הצהרת בלפור על ידי ממשלת בריטניה, נחלשו פעילויות הטריטוריאליסטים והארגון התפרק רשמית ב-1925.

ה. הציונות והערבים

סלע מחלוקת נוסף בקרב הציונים התגלה ביחס למערכת היחסים של התנועה עם הערבים. למרות שכמה הוגי דעות ציוניים דנו בסוגיה זו בראשית המאה, הרי שמהומות 1921-1920 ו-1929 אילצו אותם לערוך בחינה מעמיקה יותר של סוגיה זו אשר פילגה את התנועה הציונית לשלושה מחנות. היותר קיצוני במחנות היה מחנה הרביזיוניסטים שבראשו עמד זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי שהזהיר כי הסכסוך עם הערבים הנו בלתי-נמנע וכי שיח, פשרה ומשא ומתן לא ישפיעו על האוכלוסייה המקומית. הוא סבר שלמרות שלערבים היתה חזקה על הקרקע, המטרה הציונית צודקת יותר. הצרכים של היהודים רבים יותר, כך אמר, הם גוועים ברעב שעה שהערבים אוכלים לשובעה. ז'בוטינסקי תבע מהבריטים למלא את מחויבותם על פי המנדט שקיבלו ולהקים מדינה יהודית עם רוב יהודי על שתי גדות הירדן. באשר להתנגדות הערבית הבלתי-נמנעת, קרא ז'בוטינסקי להקמת "קיר הברזל" - כוח צבאי יהודי בתמיכה בריטית. רק אם התנועה הציונית תפגין מחויבות עיקשת לארץ ישראל יעלה בידה להתגבר על התנועה הערבית הלאומנית ולאלץ אותה להגיע להסכם שלום. בבוא השלום, הבטיח ז'בוטינסקי, נוכל להפגין נדיבות לב.

בקצה השני של הקשת ניצבה קבוצת אינטלקטואלים בראשות הפילוסוף החשוב מרטין בובר. ב-1925 הקימו הוא ונאמניו את ברית שלום שקראהלפיוס בין התנועות הלאומיות של היהודים והערבים בארץ ישראל. בובר דחה את רעיון הציונות כתנועה לאומית אחת מני רבות ושאף להקים חברת מופת. חברה כזאת, לדבריו, לא תהיה מאופיינת בשלטון יהודים על ערבים. התנועה הציונית חייבת להגיע להסכמה עם הערבים גם במחיר היותם של היהודים מיעוט בארץ ישראל. ברית שלום אימצה את רעיון הדו-לאומיות וראתה בקיומה של מדינה דו-לאומית פתרון מוסרי וצודק לסכסוך הטרגי.

בראש המחנה השלישי עמדו דוד בן-גוריון וחיים וייצמן (שבסוגיות אחרות היו לרוב יריבים פוליטיים) שנקטו גישה יותר פרגמטית. למרות שהיו מחויבים להקמת מדינה יהודית, הם התאימו את עמדתם לנסיבות המשתנות לא רק בארץ ישראל אלא אף מחוצה לה. לדוגמא, בעקבות מאורעות 1929 וההחלטה הבריטית (שהיקפה צומצם בשלב מאוחר יותר) להגביל את העליה לישראל ואת מכירת הקרקעות, הונעו מנהיגים אלה לקיים משא ומתן עם התנועה הערבית הלאומית ונציגיה, הן בארץ ישראל והן מחוצה לה. במאמציהם למצוא פשרה הם שקלו, לכאורה, אפילו דו-לאומיות כפתרון. ייתכן כי עשו זאת מתוך שיקול טקטי כדי ליצור אווירה מפויסת יותר שתסייע במשא ומתן עם הבריטים, תוך תקווה שהבנייה העתידית של ארץ ישראל תימשך, בינתיים, עד שהנסיבות ישתנו לטובת הציונות. עם זאת, אין תמה בכך ששני המנהיגים תמכו בהסכמת התנועה הציונית ל"תוכניות החלוקה" מ-1937 ו-1947. סיסמתם של השניים: "ארץ ישראל נועדה לעם היהודי ולערבים החיים בה" תמצתה היטב את עמדתם.

פלגים שונים קמו ונפלו בקרב התנועה, מנהיגים גדולים וכריזמטיים (וייצמן, בן-גוריון) התבלטו, מתחים התפוגגו ומתחים חדשים התעוררו. עליית הציונות הרביזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים חוללה גלים חדשים של מתח בתנועה. עלייתו של מרכז פוליטי חזק בארץ ישראל שייצג את היישוב גרמה גם היא מתחים ניכרים במאבק על מנהיגות התנועה. עם זאת, ניתן בהחלט לומר שהתנועה התחזקה עם הזמן הודות לעלייה, צמיחה כלכלית, בנייה ופיתוח של מוסדות קהילתיים ותחושה עזה של יעד לאומי חרף המתחים הפנימיים. בעקבות השואה שבמהלכה נטבחו שליש מבני העם היהודי, התאחדה התנועה הציונית, בסיוע יהדות התפוצות, כדי לפעול ביתר שאת למען הקמת מדינה יהודית.

מה היו חמש המחלוקות העיקריות בקרב הארגונים הציוניים? מדוע היו חריפות כל-כך? אילו מן המחלוקות נראות בעיניך משמעותיות ביותר? אילו מן המחלוקות יושבו עם הזמן? איזה צד בכל אחת מן המחלוקות היה, לדעתך, המשכנע ביותר? אילו מחלוקות נראות כלא ניתנות-לפתרון?

9. התיאוריה של הציונות – מודלים שונים

מעל ומעבר למחלוקות השונות הנזכרות לעיל, אופיינה התנועה הציונית במספר זרמים אשר פיתחו נקודות מבט משלהם לגבי עתיד החברה שהציונות שאפה לייסד. חלק מהזרמים לא הקדישו מחשבה רבה לאופייה של החברה שקיוו להקים. היו כאלה שהעדיפו לשים את הדגש על עצם השגת המדינה. עם זאת, התפתחו שלוש גישות שונות, לפחות, לחזון החברה העתידית.

נפנה עתה לסוגיה השלישית, שעניינה החזון שפיתחו זרמים ציוניים אידיאולוגיים מתחרים. כבר הצגנו כמה מהמחלוקות שהתפתחו בתנועה הציונית. חשוב להדגיש: הציונות מעולם לא היתה תנועה מונוליתית בעלת חזון לאומי כללי. התנועה, עבור ציונים רבים, היתה הרבה מעבר לרעיון הקמת חברה ומדינה לעם היהודי, אם כי רעיון זה היה יסוד מרכזי ומכנה משותף לכולם.

יחד עם זאת, שני זרמים ציוניים חשובים, שהיו בעיקרם יותר פוליטיים מאשר חברתיים, ראו בהשגת מדינה את מטרתם העיקרית ולא התרכזו בשאלה איזו מין חברה צריכה להתפתח בה אחרי קבלת העצמאות. אלה היו התנועה ההֶרְצלִינית לציונות פוליטית והתנועה הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי. שתיהן היו תנועות פוליטיות שאופיינו בעיקר בשימת דגש על הטקטיקות להשגת עצמאות מדינית. הרצל, כפי שצוין, שם את הדגש על פעילות דיפלומטית לצורך רכישת כתב זכויות על ארץ ישראל מידי השלטון העותמני. ז'בוטינסקי, שפעל בתקופת המנדט הבריטי שם דגש מיוחד על האמצעים הנדרשים להשגת מדינה יהודית מידי הבריטים. שניהם ראו בחברה שתתפתח במדינה היהודית עניין משני למטרה העיקרית – מדינה. הרצל דיבר על רפובליקה מערבית ליברלית, וכמוהו – מבחינות מסוימות - גם ז'בוטינסקי שהתנגד נמרצות לחזון הסוציאליסטי שבו השתעשעו מנהיגי היישוב באותה עת. אף לא אחד מזרמים אלה בציונות השקיע מחשבה אודות אופייה של החברה שתתפתח בארץ ישראל.

אולם, היו מי שהקדישו מחשבה לנושא זה. בקרב כמה מזרמי הציונות התפתח החזון ביחס לאופי החברה שיש ליצור במדינה העתידית. ואכן, לא רק עניין המדינה העתידית עמד על הפרק בקרב הזרמים הללו. תומכיהם היו מאוחדים ברעיון שחזונם חייב להשתקף בעולמו של היישוב החדש בארץ ישראל בתקופת טרום-המדינה. המדינה העתידית, אם וכאשר תקום, תהווה המשך היישוב הקיים בצרוף הריבוניות והגבולות הלאומיים שיגנו על אורח חייו. כך, המאבק שהתפתח בין הזרמים השונים בציונות היה בו-זמנית מר– ומבחינתם – גם מוצדק לחלוטין.

שלושה זרמים עיקריים הצטיינו באידיאולוגיה מקיפה: הציונות הסוציאליסטית, הציונות התרבותית והציונות הדתית.

א. חזון השמאל הציוני

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה הציונות הסוציאליסטית לזרם הפעיל ביותר בציונות העולמית ובארץ ישראל. מגוון יישובים הוקמו על בסיס שיתופי ואלפי פועלים עיבדו את האדמה ובנו תשתית אורבנית. ההתרחקות הגדולה ביותר בפעילותם של פועלים אלה מנקודת ההשקפה שלנו היתה שלקחו על עצמם, במודע, את משימת שינוי אופיו של העם היהודי. למרות שלמראית עין מדובר בסתירה, הרי שיהודים חילונים אלה ראו שלעבודתם יש השלכות כמעט קוסמיות. הם נדמו בעיני עצמם כמהפכנים שהגיעו לארץ ישראל לא רק כדי לשנות את מצב הארץ. הם באו כדי להשתנות, ובתוך כך התכוונו לבצע מהפך באופיו של העם היהודי כולו. אחת מסיסמאותיהם היתה: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות", סיסמה בעלת עצמה ומשמעות. הגענו לארץ זו כדי לשנותה, ובעשותנו זאת נשנה אף את עצמנו.

תנועת העבודה ראתה בחזונה יהודי חדש, שונה לחלוטין מהיהודי בגטו, הרמוס, הכפוף והחלש בעקבות שנות דור של גלות. היהודי החדש ידמה ליהודי מימי קדם: חזק, לא חלש; אמיץ, לא פחדן; אקטיבי, לא פסיבי; קשור לטבע, לא מתנכר לו. יתרה מזאת, היהודי החדש לא יהיה עבד להלכה, לרבנים וליהדות הרבנית. היהודי החדש יהיה אדם חופשי שיסמוך אך ורק על יכולתו וכוחותיו.

באמצעות כוחם ועבודתם, כך האמינו, יעבדו ויביאו את הגאולה. התפיסה היתה אוטופית, אלא שאוטופיה זו היתה תוצאה של מאמצי האנשים עצמם. הם פנו אל הגישה האקטיביסטית ברעיון המשיחי – התפיסה שלפיה הפעולות שינקטו היהודים יזרזו את ביאת המשיח – והפכו אותה לחילונית. הם האחראים ליצירת עולם טוב יותר עבור עצמם, עבור העם היהודי ואולי אפילו עבור העולם כולו. הם עצמם התגלמות המשיח.

גדול הוגי הדעות של תנועת העבודה, באותם ימים, היה ללא ספק א.ד. גורדון. הוא דחה את התווית ה"סוציאליסטית" מאחר שנדף ממנה ריחו של הסוציאליזם ה"מדעי" הקר של מרקס שסבר כי העולם נע בכיוון הסוציאליזם בשל העובדה שהקפיטליזם מחולל מתחים בין המעמדות. גורדון דחה רעיון זה אולם רעיונותיו שלו העמידו אותו במרכז מחנה העבודה הציוני. החברה החדשה, העולם החדש, יוכלו להיבנות רק מתוך מאמצי האנשים המרכיבים אותם. הוא ראה את הבסיס לחברה עתידית נפלאה במערכות היחסים ובאורחות החיים שיחוללו הפועלים אשר במאמציהם לבנות חברה נאותה יניחו את היסוד לצורת חיים חדשה. גורדון היה מורליסט. הוא ראה בכל אדם פוטנציאל לטוב. בשרות העם ובאמצעות עבודת האדמה יוגשם פוטנציאל זה. עצמתה של הארץ תשפיע על נפש האדם היהודי וכך תיווצר חברה מוסרית.

רבים מהחלוצים ראו בקהילות שהקימו גרעינים שיצמיחו את העתיד הטוב יותר שאותו חזו. חברה חדשה, שוויונית ומוסרית תתפרס מיישובים אלה ותגיע לכל קצווי הארץ. היו שחלמו על הפיכת הארץ ליוזמה שיתופית אחת גדולה, לקיבוץ אחד גדול. ואמנם, כשהתברר לרבים בסוף שנות העשרים שהדבר לא יקרה, היו כאלה – אמנם מיעוט קטן – שעזבו את הארץ וחזרו לרוסיה של סטאלין מתוך אמונה ששם ימצאו דרך בת-קיימא לאוטופיה. אולם, מרבית הפועלים הציונים רצו להקים חברה של פועלים עבריים לא באמצעות מלחמת מעמדות ומהפכה אלא באיטיות, במאמצים הדרגתיים שנודעו כסוציאליזם קונסטרוקטיבי. לא רק הקיבוץ נבנה באמצעות המאמץ הקו-אופרטיבי הזה, אלא בעיקר ההסתדרות שמילאה תפקיד דומיננטי במגזרי הכלכלה, הרווחה, החינוך והתרבות של החברה. המנהיגים שעמדו בראש אסכולה זאת היו אנשים כדוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין.

ב. חזון הציונות התרבותית

הקבוצה השנייה היא זו של הציונות התרבותית שנקשרת, מסורתית, במנהיגה, האינטלקטואל הדגול, אחד העם (שם העט שאימץ אשר גינצבורג). אחד העם הוא דמות מרתקת. יהודי למדן שנולד למשפחה חסידית, עזב עולם של יהדות תורנית אינטנסיבית ונאבק למצוא סינתזה בין צורת החשיבה החופשית של העולם המערבי לבין הבנת מערכת הליבה היהודית בעלת המוסר והערכים במטרה לייסד יהדות נורמטיבית, חילונית.

אחד העם השתמש בלשון דתית אך דיבר על תכנים חילוניים. הוא סבר שהיהודים פיתחו במהלך ההיסטוריה היהודית מערכת ייחודית של ערכים ואמונות. בעיני הדתיים היו אלה ערכים נשגבים שמקורם בקב"ה. אחד העם התקשה להסביר מאין הגיעו ערכים אלה ומנין נשאבו, ללא השענות על מקור ערכים חיצוני נשגב (הקב"ה) אולם הוא היה משוכנע בקיומם.

כאשר חשב אחד העם על החברה האוטונומית שקיווה לבנות בארץ ישראל, הוא חשב בראש וראשונה על חברה מוסרית. למדינה, כמסגרת פוליטית, לא היה ערך בעיניו. המדינה היתה אורגניזם ניטרלי. אם היה לה ערך כלשהו, הרי שהיה נעוץ ביכולתה להגן על תרבותה ועל דרך חייה של אומה. הוא ייחס חשיבות לאורח החיים במסגרת החברה או המדינה ומבחינתו, לא היה מקום לפשרה. אם לחברה היהודית החדשה בארץ ישראל יש מטרה כלשהי או raison d'etre (צידוק לקיומה) היא נובעת אך ורק ממוסריות החיים באותה מסגרת חברתית.

אחד העם שאב את המערכת המוסרית של החברה היהודית מהנביאים, אותם גאוני מוסר בעלי הרגישות המיוחדת ל"מצב האנושי". שאיפתו היתה להקים לא פחות מחברה אידיאלית המבוססת על דברי הנביאים. לשיטתו, מטרתה היחידה של הציונות היא הקמת חברה הנוקטת צדק מוחלט ופועלת כמגדלור שיאותת לעולם. הוא לא ראה כל ערך בעוצמה פוליטית. הוא השקיף אל העבר, אל אותם הזמנים בהם ליהודים היתה עוצמה פוליטית וראה את השחיתות, את הכוחניות, את הסכסוכים הפנימיים ואת השנאה העיוורת שפשטה כמחלה בגוף הפוליטי של העם. לא לאלה היה זקוק העם.

רק שיקום הערכים בלבה של תרבות שנולדה מחדש יאפשר התמודדות עם תחלואי ההווה מהם סובל העם יהודי. אחד העם סבר שהתקווה ההרצלינית להביא את מרבית יהודי העולם למרכז היהודי החדש אינה ריאליסטית. המדינה תמשוך (ואף תהיה מסוגלת למשוך) רק את מיעוטם. הוא העדיף קבוצה קטנה שתתערה בחברה החדשה ותקדיש עצמה למשימת בניית תרבות יהודית על בסיס הרעיונות הנבואיים של צדק ויושר. ע"פ אמונתו, אותה חברה חדשה אשר תתבסס על אדמתה תוכל לשדר את המסר לקהילות היהודיות ברחבי העולם ובכך תחזק את יהדות הגולה. רעיון זה נראה לו מציאותי.

התפיסה הגורסת שעל חברה להיות מבוססת על צדק ויושר היתה גרסה חילונית של הרעיון הנבואי. המטרה היתה גן עדן עלי אדמות ללא מסגרת תיאולוגית של מחשבה משיחית מסורתית. שוב, כמו במקרה של הציונים הסוציאליסטים, מלאכת הקמתה של חברה משיחית תתבצע בידי היהודים עצמם או, ליתר דיוק, בידי קבוצה אליטיסטית קטנה מתוך העם היהודי. גם במקרה זה, היהודים יהיה המשיחים של עצמם.

ג. חזון הציונות הדתית

הקבוצה השלישית היא זו של הציונות הדתית, שאותה נציג באמצעות הוגה הדעות הגדול, הרב אברהם יצחק קוק. הרב קוק הנו ללא ספק המעניין, המקורי והמעמיק בהוגי הדעות של הציונות. אמנם, נעשה עמו עוול אם נתאר אותו רק כהוגה דעות ציוני מאחר שהיה הרבה למעלה מזה אך, למרות זאת, נסתפק בתואר זה לצורך ענייננו. בשונה מאחד העם ומהציונים הסוציאליסטים היתה השקפת עולמו נטועה עמוק במערכת היחסים הנשגבת המבוססת על הברית שבין העם לקב"ה.

הרב קוק היה "משיחיסט" ובעל דעה ברורה מאוד באשר לגאולת העם היהודי בארץ ישראל, גאולה שסבר כי היא חלק מתוכנית אלוהית – לא רק עבור היהודים אלא עבור העולם כולו. הוא סבר כי לא תהיה גאולה לעם היהודי מבלי שתבוא גאולה לעולם כולו, ולהפך - גאולת העולם תלויה בגאולת היהודים. לרב קוק היה ברור כי גאולה כזאת תוכל להתרחש רק במסגרת מדינה יהודית. העם היהודי זקוק למדינה משלו. רק במדינתם יוכלו היהודים לשוב אל דרך החיים הנשגבת והלאומית שהקב"ה ציווה עליהם. תפארתו האמיתית של הקב"ה לא תוכל לבוא לידי ביטוי כשהיא מסוגרת בד' אמותיהם של ישיבות ובתי כנסת בגולה ומוגבלת לעולם הרוח. עליה להתרחב ולשרור בכל ממדי החיים הלאומיים.

יתרה מזאת, על היהדות לשקף כל תחום בחיים לאומיים אלה. יהדותו של הרב קוק לא היתה יהדות שמוגבלת לתפילה וללימוד. היתה זו דרך חיים תלת-ממדית שכללה את הפיזי והרוחני גם יחד. הוא הדגיש את החשיבות בפיתוח הכושר הגופני בקרב הנוער הדתי וסבר כי בהגבלת היהדות לעולם הלימוד בלבד יש משום עיוות הדת. היהדות חייבת להיות בלתי-מוגבלת בעולם החיים, כך טען, ודבר זה יקרה רק במסגרת מדינה יהודית.

עם זאת, בחיים במדינה יהודית טמונות גם סכנות. חיים פוליטיים פרועים מובילים לניצול לרעה של העוצמה על כל צורותיה. העם היהודי אינו חסין בפני הידרדרות אל עולם הזוהמה הפוליטית והשחיתות. שני ניסיונות קודמים של יהודים לחיות חיים פוליטיים מלאים במסגרת מדינה משלהם הסתיימו בכישלון. בשני המקרים חלחל הניצול לרעה של העוצמה לחיי האנשים והביא לעיוות החיים הלאומיים הבריאים כפי שהם מצווים בתורה. המדינה היהודית השנייה חרבה בשל העובדה שהיהודים לא למדו איך להשתמש בעוצמה בצורה אחראית מבלי להיפגע מהשפעותיה המשחיתות. על פי הרב קוק, זו היתה הסיבה שהגלות ארכה שנים כה רבות שכן, היה צורך לטהר את היהודים מהשפעות הניצול לרעה של הכוח ולרפא אותם מתאוות העוצמה. רק כששב ועלה על דרך המוסר, ניעור הדחף הלאומי בקרב העם. לדברי הרב קוק, שקול הדחף הלאומי לאות ולסימן מהקב"ה.

הצורך בגלות הסתיים. ראשיתה של הגאולה קרוב. הגיעה העת שהיהודים ימהרו ויעזבו את ארצות הגולה. ארצות אלה היו טמאות ולא-מוסריות מעיקרן. הגיעה העת שהיהודים יקומו ויעלו אל הארץ היחידה הקדושה מעצם מהותה, הארץ שבה יוכלו לבנות מחדש את חייהם הלאומיים המקודשים ואשר בה יוכלו להיות חופשיים ממגבלות החיים הטמאים בגולה. הפעם, יוכלו אף להשתחרר מהצורך ב"עוצמה למען עוצמה" שאפיין את חייהם הקודמים כמדינה בארץ ישראל.

במדינה משלהם תינתן להם שוב ההזדמנות לבנות מחדש את חייהם הטהורים כעם. אילו מין חיים לאומיים מקודשים יידרשו לקיים במדינה משלהם? כאמור, חיים אלה חייבים להיות מלאים ותלת-ממדיים, כאלה שבהם יקבלו ביטוי כל ציוויי התורה במובן הרחב ביותר. וכעת, עלינו לעמוד על השלכות רעיון זה.

בדיוק כשם שאחד העם דרש מהעם לחיות חיים של מוסריות מוחלטת, הרי שאותה מחויבות שקשרה את היחיד ליחסיו עם העולם סביבו – הן בני אדם והן חפצים – חייבה גם את המדינה הלאומית. במלים אחרות, עם חייב לחיות על פי אמות המידה המוסריות הגבוהות ביותר. עמים אחרים לא נהגו כך אך על המדינה היהודית חלה חובה להיות כזאת. נושא זה עורר דאגה עמוקה בלבו של הרב קוק. הוא ידע היטב שמדינה יהודית לא תוכל להתנהג בצורה שתהיה שונה במידה ניכרת ממדינות אחרות בעולם האמיתי. לפיכך, קשר את גורל העם היהודי בגורלן של המדינות האחרות.

המדינה היהודית תוכל להתקיים בצורה שהקב"ה דורש ממנה רק אם תהיה חלק מאותו עולם שהקב"ה רוצה לגאול. גאולת היהודים, גאולה שיכולה להתרחש רק במסגרת מדינה יהודית, תהווה חלק מגאולה אוניברסלית. לא ניתן להפריד בין השתיים שכן שתיהן מהוות חלק מ"התוכנית האלוהית". הקב"ה הטיל על היהודים את המשימה לגאול את העולם ולהנחותו לעבר הצדק וקבלת האל. רק כך תבוא גאולתם מידי הקב"ה.

עם זאת, בשונה מהתנועה הרפורמית, למשל, שהתמקדה, אף היא, במשימתם של היהודים בעולם, היה הרב קוק בטוח שעל היהודים להיבדל מעמים אחרים על מנת לעמוד בהתחייבותם. עליהם להפוך את עצמם ואת מדינתם לבמה, לתפארת הקב"ה ולמלכותו עלי אדמות. זו הדרך שתוביל, בסופו של דבר, לגאולת העולם. בגרסה משיחיסטית זו ממלאים היהודים תפקיד מכריע. עליהם להוכיח רצון, נחישות ויכולת לבנות מחדש את חייהם הלאומיים. זהו חלק מתוכניתו של הקב"ה, לזה הוא מצפה. הקב"ה יביא את הגאולה אולם על היהודים לעמוד בתנאים המוקדמים.

הזכרנו חמישה זרמים שונים בציונות והצענו לחלק אותם לשתי תת-קבוצות. על מה התבססה החלוקה? מי נמנה עם כל צד? לדעתך, חזונו של איזה זרם באשר לאופי החברה הרצוי קרוב יותר להגשמה? באיזה חזון, אם בכלל, תתמוך כבסיס למדינה היהודית ומדוע?

10.סיכום

ננסה לסכם (אולי בטרם עת) את ההצלחות והכישלונות של התנועה הציונית. האם יש לראות בציונות הצלחה או כישלון, או אולי משימה בתהליך? כיצד נאמוד את הצלחת התנועה?

לא בכדי כונו הזרמים החילוניים של הציונות – שהיו בסופו של דבר הזרמים הדומיננטיים – משיחיים. החזון של הזרמים החילוניים, לא פחות מזה של הציונים הדתיים, אם כי בצורה שונה – התייחס לרעיון גאולת העם היהודי. לכל הזרמים הללו בציונות היה חזון חזק וברור עבור העם, הארץ והחברה שעמדו להיווסד בארץ ישראל.

סקרנו את שלושת היבטי הציונות כפי שהתפתחה בתקופת טרום-המדינה - גלי העלייה שסיפקו את המשאב האנושי לבניית הבית הלאומי היהודי וההתפתחות הארגונית שסיפקה מנגנון מבני להגשמת יעדי התנועה. כמו כן, דנו באריכות בחזונות השונים שסיפקו את המפה הקונספטואלית להשגת יעדי התנועה. כל ניסיון לתאר את הציונות ללא שלושת הממדים הללו יפגום ביכולת להבינה.

הציונות היא התפתחות חדשה ומיוחדת במינה בהיסטוריה היהודית. יש לראותה, בעת ובעונה אחת, כהמשך של מגמות קודמות בתולדות היהדות וכמרד כנגדן. הציונות ניסתה להתאים את המצב היהודי למערכת חדשה של נסיבות שהתרחשו בעידן המודרני. במובן זה, התביעה לאוטונומיה, שתמיד הגנה על החיים היהודיים והעצימה אותם, לא היתה חדשה. אולם, שעה שבעבר השלטון-העצמי היה מוגבל לפרמטרים של הקהילה, כעת נוצרה תביעה חדשה לאוטונומיה לאומית במקרה הפחות טוב ולריבונות מלאה במקרה הטוב. העיסוק בפוליטיקה ובדיפלומטיה הלאומית אכן היווה חידוש. בדומה, מערכת היחסים עם ארץ ישראל – עם היציאה לגלות - המשיכה להיות גורם חשוב לאיחוד היהודים. כעת, נעשה ניסיון להגשים את שיבת העם היהודי לארצו לא רק כשינוי גיאוגרפי או אפילו פוליטי בגורלו אלא כאמצעי לשנותו.

מבחינות מובנות ומסוימות מאוד הגשימה התנועה הציונות את מטרותיה הראשוניות. הכרזת העצמאות של ישראל ב-1948 היוותה את הגשמת היעד הבסיסי. התקווה לקיבוץ הגלויות הוגשמה אף היא. ברור שתמיד יהיו מי שיביעו אכזבה מכך שרובו של העם היהודי מתגורר מחוץ למדינת ישראל אולם, המהפכה הדמוגרפית שלה אנו עדים היא בהחלט יוצאת דופן. האוכלוסייה היהודית מנתה כ-25,000 נפש לאורך 120 שנה, ובשעת כתיבת שורות אלה כבר עברה את סף ה-6,000,000 נפש. על פי הערכות המומחים לדמוגרפיה, מספר התושבים בישראל כיום גדול ממספר היהודים בארצות הברית והיא מהווה את הקהילה היהודית הגדולה בעולם.

ישראל עדיין שרויה במאבק להכרה מלאה בקרב משפחת העמים. החלום הציוני עדיין לא הוגשם במלואו והוא חווה עליות ומורדות בשני העשורים האחרונים. החרם הכלכלי שהוטל על המדינה מיום הקמתה סוכל והישראלים נהנים כיום מכל מוצרי הצריכה המוצגים בחלונות הראווה ברחובות הראשיים של ערים במדינות המערב. ביצועי הכלכלה הישראלית ורמת החיים מציבים אותה ללא ספק בין מה שמכונה "מדינות העולם הראשון", אם כי אין פירוש הדבר כלל וכלל שכל אזרחיה נהנים משגשוג.

בתחום התרבותי סיפקה ישראל מסגרת חדשה לתרבות יצירתית יהודית. תחיית השפה העברית, הרחבת אוצר המלים והתאמתו לצרכי המאה ה – 20

וה –21 מרשימה ביותר. באמצעות השפה זכו המוסיקה, התיאטרון והספרות לשבחים בישראל ומחוצה לה. חרף מגבלות לימוד השפה בקרב יהודים בגולה נצפתה מידה ניכרת של הצלחה בהקמת מרכז תרבותי בציון על פי חזונו של אחד העם. למרבה הצער חזונו לקיום חברה מוסרית נפגם מפאת הסכסוך המתמשך של ישראל עם הקהילות הערביות השכנות וכן בשל הדינמיקה הפנימית הכרוכה בבניית מדינה וחברה.

באופן פרדוקסלי, אחד מיעדיו של הרצל – קץ האנטישמיות בעקבות הקמת מדינת היהודים – לא הוגשם. המדינה היהודית היא עדיין מטרה לביטויי שנאה אנטישמית ולא מעט קהילות יהודיות בתפוצות חוות את השלכותיו של המשך הסכסוך בהתקפות על יחידים ועל רכוש. אולי צדק אחד העם כשאמר שהציונות לא תפתור בעיה זו.

תקוותיהם המשיחיות של הרב אברהם הכהן קוק ובנו לא התגשמו. מלחמת ששת הימים (1967) שהסתיימה בכיבוש, או בשחרור, חלק ניכר משטחי ארץ ישראל ההיסטורית, נראתה לרבים בקבוצה זו כאות מהקב"ה בדבר הגאולה הקרבה והוכחה לצדקת האידיאלים והאמונות בהם דגלו אולם, תומכיהם ראו בתהליך השלום חוויה טראומטית שבמסגרתה נדרשה ישראל לוותר על חלקים גדולים מאדמת הארץ שנחשבה לזכות אבות. הנוכחות הפיזית של אוכלוסייה פלסטינית גדולה בשטחים היוותה אתגר מיוחד במינו לכל הציונים. האם אפשר לשמר מדינה יהודית ובה בעת לשלוט ביהודה, שומרון ועזה מבלי לפגוע במארג הדמוקרטי של מדינת ישראל? דילמות מעין זו ממשיכות לאתגר את עם ישראל עד היום.

הציונות היוותה מענה למצב היהודי בסוף המאה התשע-עשרה. היא התבססה על ההנחה כי בעולם שבו המסגרת הארגונית הרווחת היא מדינת–לאום, נדרש העם היהודי להגדרה עצמית בארצו. חרף התפתחות הפוליטיקה הגלובלית וגושי הכלכלה האזוריים, לא נעלמה תחושת הזהות האתנית – לאומית. אחת מהסוגיות העיקריות הקשורות לציונות ולאלה החוששים לעתיד העם היהודי היא הצורך לבחון את הפרדיגמה הגלובלית ואת המענה הציוני לפרדיגמה זו. בעידן שבו מתמעטת חשיבותם של גבולות לאומיים לעומת חשיבותם בשנות הכינון, האם עלינו להתאים את החזון הציוני או לשנותו? למען האמת, קיימות שאלות רבות שהציונות לא נתנה להן מענה. מבחינות רבות ניתן לראות סימני הצלחה בהישגים המדיניים, הכלכליים, התרבותיים והדמוגרפיים. אולם, נראה כי עדיין מוקדם לאמוד את הצלחת המפעל. הקריטריונים להצלחה עדיין לא ברורים ואנו זקוקים לעשרות שנים נוספות כדי לקבוע אם הניסוי הציוני אכן הצליח. נכון לעכשיו, ישנם סימנים מבטיחים, אך השמיים עדיין מעוננים ויעדה של הציונות ליצירת חיים לאומיים נורמליים עבור העם היהודי נראה רחוק מהגשמה. יש הסוברים שהציונות סיימה את תפקידה כאשר מדינת ישראל נולדה. אנו סוברים כי מלאכתה של הציונות לא הסתיימה עדיין.

האם הצליחה הציונות? אם כן, באילו דרכים? מה, לדעתך, נותר לעשות כדי שהציונות תיחשב להצלחה מלאה? לדעתך, אילו היבטים בציונות הם המוצלחים ביותר? האם יש בכוחה של התנועה הציונית או מדינת ישראל לשנות היבטים שלפי שעה מוצלחים פחות? אילו מסקנות אפשר להסיק מתולדות הציונות ועד היום?

11. ביבליוגרפיה

W. Laqueur. A History of Zionism. 1972.

A. Hertzberg. The Zionist Idea. 1959.

S. Avineri. The Making of Modern Zionism: Intellectual Origins of the Jewish State.

H. M. Sacher. Aliyah: the Peoples of Israel

H. M. Sacher. From the Ends of the Earth: the Peoples of Israel

H. M. Sacher. A History of Israel. 1979.

M. Gilbert. Israel. 1998.

C. Diament (ed.). Zionism – the Sequel. 1998.

12. פעילויות חינוכיות

א. גלות או תפוצה

· כיצד רואים הסטודנטים את המקום שבו הם חיים? הכן רשימת אסוציאציות ורשום אותן על הלוח.

· רשום שתי כותרות: גלות (גולה) ו-תפוצה (פזורה). עמוד על ההבדלים ביניהן. האם מדובר רק ברדיפות?

· חלק את האסוציאציות שהופיעו בשתי הרשימות על פי התאמתן להגדרה של גלות או תפוצה. איזו רשימה ארוכה יותר?

· מה תאמר על כך הציונות? מדוע?

· האם יש מצב כלשהו שבו הסטודנטים מרגישים שהם חיים בגלות? דיון.

· חלק את הכיתה לשתי קבוצות. בקש מאנשי הקבוצה הראשונה לתאר תרחיש שבו הם עצמם חיים במצב של גלות ומאנשי הקבוצה השניה לתאר תרחיש של חיים בתפוצות.

· הנחה משחק תפקידים שבו כל אחת מהקבוצות תאמץ את אחד התרחישים. בסופו של משחק התפקידים יתנהל דיון.

· בקש מהקבוצות להתחלף ביניהם, כך שהעלילה והדמויות הבסיסיות יישמרו, אבל יתנהלו בתרחיש השני. מי שדיברו על גלות יגלמו את תרחיש התפוצות ולהפך.

· ברר האם ובאילו נסיבות יכולה התפוצה לעבור למצב של גלות.

ב. הצורך בישראל

· האם היהודים זקוקים לישראל? חלק את הכיתה לקבוצות קטנות ובקש אותן לדון בנושא, לרבות כמה מהנקודות הבאות, או כולן:

o ישראל גורמת בעיות רבות ומעוררת מבוכה בקרב יהודי התפוצות.

o ישראל יוצרת גאווה רבה בקרב יהודי התפוצות.

o היהדות, בדומה לנצרות, היא דת רוחנית או תרבותית שאינה זקוקה לארץ משלה.

o היהודים הם עם או לאום וככזה הם ראויים לארץ משלהם.

o קיומה של מדינה יהודית חושף את היהודים להאשמות בדבר חוסר נאמנות למדינות מושבם ומונע מהם קבלה מלאה ותחושת שייכות.

o חיוני שליהודים, באשר הם, תהיה ארץ משלהם מאחר שההיסטוריה מלמדת אותנו שהיהודים, בסופו של דבר, אינם בטוחים בשום מקום.

· חלק את הכיתה לשתי קבוצות. קבוצה אחת תמנה את הסיבות לכך שהיהודים זקוקים לישראל. הקבוצה השנייה תמנה את הסיבות לכך שאינם זקוקים לה.

· נהל דיון מקיף שבו נציגי שתי הקבוצות ינקטו עמדות נוגדות בנושא:

· אנו סבורים שישראל איננה חיונית ליהודים ב _____ (המדינה שבה אתם חיים).

· בסוף הדיון ולפני הצבעה בנושא, צא מתוך הדמות שאימצת ונהל דיון על הרגשות האמיתיים של הסטודנטים.

ד. העיניים נשואות לישראל

· היעזר בסרט ישראלי כדי להעלות סוגיות שמעסיקות את הצעיר הישראלי תוך ניסיון לבחון רגשות וחוויות של כמה מהדמויות. עצור את הסרט מדי פעם ובקש מהצופים להסביר מה לדעתם עומד להתרחש ומדוע, או ברר יחד איתם את המתרחש בשלבים מסוימים ומה דמות זו או אחרת מרגישה או חושבת באותו רגע.

מוצעים שלושה סרטים (מתוך רבים):

1. בלוז לחופש הגדול: עוסק בקונפליקטים של צעירים ישראלים על סף גיוס לצבא.

2. נדיה: קונפליקטים של ערבי ישראלי.

3. נועה בת 17: על המתחים בין ההוויה של היחיד בישראל לבין העמידה בתביעות החברה.

ה. ישראל ללא רבב?

· בקש מהסטודנטים להקדיש שבוע למעקב אחר המתרחש בישראל באמצעות העיתונות הישראלית באתרי העיתונים באינטרנט (האתר של ג'רוזלם פוסט או הגרסה האנגלית של הארץ)

http://www.haaretzdaily.com/

http://www.jpost.com/servlet/Satellite?pagename=JPost/P/FrontPage/FrontPage&cid=1002116796299

· בקש מכל סטודנט להביא שתי כתבות: אחת שתתאר את הפן המכוער של ישראל ואחת שתתאר את הפן היותר- יפה של ישראל והישראלים.

· חלק את הכיתה לקבוצות קטנות, ובקש מכל סטודנט להציג את שני המאמרים ולהסביר מה תחושתו ביחס אליהם ומדוע בחר בהם.

· הנחה את כל הקבוצה להכין שני קולאז'ים - אחד של ישראל "הטובה" ואחד של "הרעה".

· נהל דיון בשאלה אם על ישראל להיות "אור לגויים" או אם עליה להיות אומה כשאר האומות. העלה טיעונים בעד ונגד. תוכל להתבסס על קטעים מכתבי אחד העם, א.ד. גורדון או הרב קוק שמסבירים מדוע לדעתם על ישראל להיות שונה. (חפש בעיקר בספר "הרעיון הציוני" מאת ארתור הרצברג 1959) אפשר להציג גם קטעים מספריו של עמוס עוז העוסקים בסיבות לכך שישראל לא חייבת לראות עצמה במונחים אלה. (בעיקר העמודים האחרונים בספרו "פה ושם בארץ ישראל")

· נהל דיון בסוגיה זו − בעד ונגד.

הדפס

שלח לחבר

שמור במועדפים

האתר הוקם בסיוע הקרן לירושלים