ביוגרפיה

נולד ב-2 במאי 1860 בבודפשט שבהונגריה להוריו ז'אנט ויעקב. הוא גדל בבית אמיד, קבל חינוך יהודי בסיסי וחונך ברוח תנועת ההשכלה, שאפיינה את יהודי מרכז אירופה באותה תקופה.

לאחר מותה הפתאומי של אחותו פאולינה ב-1878, עבר הרצל עם הוריו לוינה שבאוסטריה, שם קבל בשנת 1884 תואר ד"ר למשפטים. הוא עבד במשך תקופה קצרה במקצוע זה בוינה ובזלצבורג, אך לאחר שנה, הוא החליט להתמסר לאהבתו הגדולה- הכתיבה.

בשנת 1891 היה הרצל לכתב בפריז של העיתון הווינאי החשוב "נויה פרייה פרסה". במהלך עבודתו, הוא נחשף לאווירה האנטישמית ההולכת ומתגברת בצרפת; יותר ויותר העיקה עליו השאלה היהודית, והוא חפש דרכים שונות להתמודד עמה. בשלב מסויים, הוא שקל לפעול למען המרת דת המונית של בני הדור הצעיר היהודים ובכך לפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית, אך עד מהרה הוא התייאש מרעיון זה.

בשנת 1894 הרצל נכח במשפטו של אלפרד דרייפוס, קצין יהודי מתבולל בצבא הצרפתי, שהואשם בבגידה על לא עוול בכפו, והזדעזע מההמון הפריסאי שקרא "מוות ליהודים!". אווירה אנטישמית זו, הוליכה את הרצל לאפיקי מחשבה חדשים.
הרצל החל להבין שהשאלה היהודית מחייבת פתרון לאומי ופוליטי. הוא סבר שרק על ידי הקמת מדינה לעם היהודי, תיפתר מצוקת היהודים ותיעלם האנטישמיות. את חזונו הציוני החדש הוא הציג במלואו בחיבורו "מדינת היהודים" שהתפרסם בפברואר 1896. הופעת החוברת עוררה ויכוח סוער. האליטה המשכילה דחתה את תכניתו של הרצל, הן בשל טעמים אידיאולוגיים והן בשל טעמים מעשיים. לעומתה, ההמונים היהודים אימצו לחיקם את רעיונותיו וראו בו את דמות משה רבנו המודרני.

הרעיון הציוני כבש את הרצל. הוא ניהל מגעים דיפלומטיים להפצת תכניותיו ולהשגת צ'רטר (זיכיון מאת הסולטן העות'מני ליישב יהודים בארץ-ישראל). בניגוד לאישים אחרים בתנועה הציונית, הרצל ייחס חשיבות רבה להשגת הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ-ישראל, קודם לתחילת ההתיישבות המעשית. ראייה זו היוותה את הבסיס לזרם הציונות המדינית שהרצל עמד בראשו.

בשנת 1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ, שם הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית והרצל נבחר לנשיאה. בשנה זו הוא גם ייסד את עיתונו הציוני "די וולט" בוינה.

בקונגרס הציוני השישי ב-1903, הביא הרצל לסדר היום את "תוכנית אוגנדה" - הצעה ליישב יהודים באוגנדה. בשל התנגדות קשה לרעיונו, הועמדה התנועה הציונית בסכנת פילוג, וכדי למנוע את הפיצול הרצל מיהר להכריז כי הוא העלה את ההצעה כפיתרון זמני בלבד.

פרשת אוגנדה, שברה במידה רבה את רוחו של הרצל. הוא המשיך אומנם בעשייתו הציונית: נפגש עם מנהיגים בעולם ופעל למען קידום התנועה הציונית, אך מצב בריאותו התדרדר.

הרצל לא זכה לראות איך חזונו מתגשם; הוא נפטר ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז תרס"ד) והובא לקבורה בוינה בלוויה רבת משתתפים.

לאור בקשתו בצוואתו, לאחר הקמת מדינת ישראל, באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו של הרצל לירושלים, ונקברו בהר הרצל הנקרא על שמו.

נס ציונה
העיר בה ביקר הרצל במהלך מסעו בארץ ישראל בסוף המאה ה-19. העיר נס ציונה, נמצאת בשפלת החוף הדרומי. היא מונה כ- 28,000 תושבים ומשתרעת על פני כ-  16,000 דונם.

תחילת ההתיישבות במקום בו שוכנת כיום נס ציונה בשנת 1878, אז רכש נוצרי בשם גוסטב ריסלר את חלקת האדמה עליה יושבת היום העיר. הוא נטע פרדס וחי לבדו במקום. בביקור שערך ריסלר באודסה בשנת 1882 נפגש עם ראובן לרר,  מאנשי "חובבי ציון" והשניים סיכמו בניהם על עסקה בה יקבל ריסלר את ביתו של לרר באודסה ובתמורה יקבל לרר את שטח הפרדס בארץ ישראל. לרר עלה עם משפחתו ארצה והתיישב בשטח שרכש מידי ריסלר ואף נתן לו את השם "נחלת ראובן". אולם עד מהרה נוכח לרר לדעת כי המצב במקום קשה וכי עליו לגייס תושבים נוספים שיסייעו בפיתוח המושבה החדשה. הוא פנה לאנשי היישובים הסמוכים  וקרא להם להצטרף אליו. בהדרגה החלו להגיע מתיישבים נוספים ליישוב והללו עבדו בפרדס המשותף.
בשנת 1891 רכש מיכאל הלפרין, שהיה פקיד של הברון רוטשילד, אדמות נוספות לישוב המתפתח. שמה של המושבה החדשה שונה והפך לשם נס ציונה בעקבות מעשה סמלי של מיכאל הלפרין אשר הופיע  בחנוכת בית חגיגית שנערכה ביישוב כשהוא רכוב על סוס, ומניף בידו דגל בד לבן עם שני פסים כחולים ומגן דוד במרכזו ועליו כתוב באותיות זהב "נס-ציונה"-צרוף מילים הלקוח מספר ירמיהו  (פרק ד, פסוק ו'). השם החדש התקבל באהדה על ידי תושבי מקום.  במהלך מסעו בארץ ישראל, ביקר בנימין זאב הרצל במושבה נס ציונה. כמו במושבות השכנות, גם בנס ציונה התקבל המנהיג הציוני בהתלהבות והתרגשות מצד התושבים.

במהלך השנים שלפני ואחרי קום המדינה נמשך תהליך התפתחותה של המושבה הקטנה. במהלך שנות ה-50 קלט היישוב עולים מצפון אפריקה ואירופה ובמקום הוקמה גם מעברה לעולים. נס ציונה הוכרזה כעיר בשנת 1992 והיא ממשיכה להתפתח ולגדול עד היום.